הנדון:
צ'ומבה בומבה
יש לנו מזל! זהו הצליל שהתנגן בדיווח מרבית העתונות העיברית על הקומדיה שנערכה בקאהיר סביב מואיס צ׳ומבה.
ומאחר שמרבית העתונות העיברית לעולם אינה רחוקה משרת-החוץ, כשם שכלבלב מתורבת אינו רחוק מן הגברת המושכת ברצועתו, יש להניח שזו גם הדגשתה של הגברת גולדה מאיר.
אכן, יש לנו מזל.
סוף-סוף הצליח גמאל עבד-אל-נאצר ליצור לעצמו באפריקה השחורה אוייב בנפש, שיילחם בו בכל האמצעים.
סוף-סוף יש לנו באפריקה מנהיג שישנא את הערבים עד נשימתו האחרונה.
ולא סתם מנהיג, אלא ראש ממשלת המדינה הגדולה ביותר באפריקה השחורה כולה.
ולא סתם ראש-ממשלה, אלא איש שהוכיח השבוע שיש לו אומץ-לב וכושר-אילתור, רוח-קרב וכשרון לעורר רעש עולמי.
בקיצור: צ׳ומבה הוא בומבה. צ׳ומבה יהיה האיש שלנו.
כך נרמז ברוב המאמרים, הנאומים, הקאריקטורות.
ואין שטות מסוכנת מזו.
* * *
נכון, התנהגותה של ממשלת מצריים כלפי מואיס צ׳ומבה היתה נטולת גאווה וכבוד עצמי.
מדינה המכבדת את עצמה - אינה נוהגת כך.
מדינה המכבדת את עצמה היתה מכריזה מראש: לא נעניק למר צ׳ומבה אשרת-כניסה לארצנו, אלא אם כן יחליט הרוב בוועידת קאהיר להזמינו.
תחת זאת נהגה ממשלת מצריים כרוכלתרמאית בשוק-הפישפשים.
דרכונו של צ׳ומבה נעלם בשגרירות המצרית. לפתע נמצא. אולם למטוס לא ניתן לרדת, כי נמל-התעופה שרוי בערפל. לא, אין ערפל - אבל המסלול פונה לנחיתת-אונס של מטוס אחר, שלא היה ולא נברא. כלומר, המסלול פנוי, אבל למר צ׳ומבה אין תעודת-חיסון כשרה, ועל-כן אסור לו להיכנס למצריים. כלומר, מותר לו להיכנס, אבל אסור לו לצאת. וכן הלאה וכן הלאה.
קשה להבין איך תואמות שיטות עלובות אלה את המושגים הערביים המסורתיים של כבוד וגאווה.
גם קשה להבין איך הן תואמות את פיקחותו הרגילה של גמאל עבד-אל-נאצר.
שהרי השיג תוצאה הפוכה מזו שקיווה לה. הוא הפן- את צ׳ומבה לקדוש מעונה.
הוא הנחיל לו את הסימפאטיה, שכל אדם רוחש מטבעו להלש, ובייחוד לחלש שמתעללים בו. הוא גרם לסנסציה עולמית, שהשכיחה לגמרי את דיוני הוועידה עצמה. זוהי שרשרת של מישגים, שתתנקם בנשיא מצריים.
ואל לה לממשלת ישראל, מרוב שימחה, לעשות עתה מישגה שיהיה חמור שבעתיים.
* * *
כי אסור לשכוח אף לרגע: אין אדם בעולם הראוי פחות לרחמים ולאהדה מאשר מואים צ׳ומבה.
צ׳ומבה אינו בומבה.
מואיס הוא מאוס.
ואין אדם השנוא יותר ממנו על רוב הממשלות, ועל כל העמים, שאת אהדתם אנו מבקשים וחייבים לרכוש באפריקה השחורה.
מואים צ׳ומבה רצח את פאטריס לומומבה. הוא לא עשה זאת לבדו. אשמתו אינו גדולה בהרבה מזו של הנשיא ג׳וזף קאסאבובו, שמסר את לומומבה לידי הרוצחים (ושהוזמן השבוע לקאהיר, במיפגן-צביעות טיפוסי). אמנם, העולם מלא מעשי-רצח, ואין תופעה שכיחה מזו בדיברי ימי האנושות. אולם יש מעשי-רצח החרושים בזכרון הדורות בעט ברזל ובציפורן שמיר.
רצח אוריה החיתי. הוצאתו להורג של ישו הנצרתי. רצח יוליוס קיסר. רצח עלי, חתנו של מוחמד. רצח שני הנסיכים הקטנים במיגדל לונדון בידי דודם, ריצ׳ארד השלישי.
כזה היה רצח לומומבה. דורות רבים יזכרוהו. הקורבן כבר הפך קדוש, נביא החזון האפהמגואלות בדם.
לא די היה לו בתועבה זו. קופה של שרצים תלוייה לו מאחוריו, והשרצים בה מתרבים והולכים. הוא היה קוויזלינג הבלגים, ועתה הוא קוויזלינג האמריקאים. הוא מגייס למלחמותיו שכירי-חרב, מחלאת המין הלבן קציני אם-אס גרמניים, גזענים מדרום-אפריקה, אספסוף מכל פינות העולם. חייליו השחורים משאירים בנתיבם ערימות של גוויות מבותרות ונשים אנוסות.
הנה כי כן, זוהי דמיתו של האיש אשר המזל העיוור - כך נידמה - יעדו לנו כידיד.
* * *
צ׳ומבה ומדריך צה״ל: להחזיר מייד!
אך האמנם עוור הוא המזל? האמנם האם כל אשר קרה - במיקרה קרה?
למראית עין - כן. לכאורה יש כאן צירוף סתמי של מיקרים.
מיקרה מספר 1: ישראל קיבלה על עצמה לאמן את צנחני הקהיליה של קונגו, לפי בקשת ראש ממשלתה, סיריל אדולה.
מיקרה מספר 2: אדולה סולק, ומואיס צ׳ומבה בא תחתיו.
מיקרה מספר 3: מרד כללי פשט בקונגו. הצנחנים, מאומני צה״ל, הפכו חוד-המחץ של צבא-צ׳ומבה, בצד שכירי-החרב הלבנים.
מיקרה מספר 4: צ׳ומבה התעקש לבוא לקאהיר, הפך אויבו-בנפש של גמאל עבד-אל-נאצר, שהוא (לדעת ממשלת ישראל) אויבה-בנפש של ישראל.
מזל עיוור ? לאו דווקא. אין כאן כל עיוורון זולת עיוורונו של מי שאינו רואה את הקשר ההגיוני בין דבר לדבר.
ממשלת אדולה הוקמה בידי אנשי-הביון האמריקאיים, שדאגו לסילוק לומומבה האנטי-אמריקאי. אדולה והרמטכ״ל שלו, מובוטו, גם הוא סוכן אמריקאי מובהק, מסרו את אימון הצנחנים לצה״ל, בידעם כי ממשלת ישראל משולבת כל-כולה במערך המדיני האמריקאי. אילו התנגדו האמריקאים למדריכי צה״ל, לא היה איש מהם דורך בקונגו.
אדולה נכשל. כאשר כלו כל הקיצין, מסרו האמריקאים את כסאו לצ׳ומבה, הקודיזלינג המוכשר האחרון שנשאר במחסנם. כך ניפגש צ׳ומבה עם קציני צה״ל - ואין המיקרה מיקרה כלל.
ועידת-קהיר נקטה קו אנטי-אימפריאליסטי חריף, וממילא סיגנונה אנטי-אמריקאי. בוועידה כזאת לא היה מקום לרוצחו של לומומבה. ממילא נוצר ניגוד בין שליט-הקונגו ושליטהנילוס - וגם בכך אין כל מיקרה.
כך נוצרה האפשרות של ציר ליאופולדווילירושלים, ולא במיקרה.
כדברי עמוס אשר היה בנוקדים בתקוע: ״הילכו שניים יחדו, בלתי אם נועדו?
* * *
השבוע פירסמו הכתבים הצבאיים של היומונים, שכל מוצא פיהם בא ממשרד-הבטחון, את ההודעה הבאה:
״בינתיים נמסר כי ההדרכה הצבאית, שמעניקה ישראל מזמן לחלק מצבא קונגו-ליאופולדוויל, תימשך כפי שהוסכם.
״בישראל לא נערך גם דיון מחודש בקשר להדרכה זו, ואם יש להפסיקה כתוצאה מהמרד המתחולל עתה במדינה, ,,כזכור אימן צה״ל חלק מצנחני מדינה זו. כן עברו אנשי חילות אחרים קורסים שונים בישראל, זמדריכים מצה״ל עזשיס במדינה זו על סמך הסכם שנחתם עוד לפני המרד.״
כך קובע משרד-הבטחון. אין ספק שהדבר תואם עם משרד-החוץ.
ואכן, יכול אדם לומר: ״האוייב של אויבי הוא ידידי. כדאי לנו להתקשר עם צ׳ומבה נגד עבד-אל-נאצר. בעיותיו הפנימיות של צ׳ומבה אינן מענייננו.״ יכול שני לטעון: ״אנחנו מאמנים חיילים, לפי בקשתה של ממשלה חוקית. לא איכפת לנו כיצד משתמשת ממשלה זו בחיילים שאנחנו מאמנים.״
זו שטות - וזו איוולת. קשה לקבוע מה גרוע יותר.
כי אין המדריך יכול לפטור את עצמו מן האחריות למעשי מודרכיו.
בקונגו הולך ומתערפל ההבדל בין המדריכים, הפועלים מטעם ממשלות, לבין השכירים.
בחודש האחרון פירסם שבועון גרמני את תמונת צ׳ומבה בחברת קצין צה״ל, במיסגרת כתבה על השכירים. אך צויין, לפחות, שהישראלי אינו שכיר. ואילו השבוע כבר פירסם אחד מגדולי השבועונים בעולם, סאטרדיי איבנינג פוסט האמריקאי, תמונה דומה, זיהה את הישראלי כשכיר-חרב.
היכן נפסקת אחריותו של המדריך?
האם הוא נשאר במחנה, כאשר מודרכיו יוצאים לבסיס קרבי? האם תפקידו הוא לעבור על פקודות-המיבצע, למשל, כדי ללמד את חניכיו את כללי המקצוע? האם הוא מנתח לפניהם את לקח מיבצעם, כדי לתקן את שגיאותיהם לקראת המיבצע הבא? היכן גבול תפקידו כיועץ, ומתחילה התערבות מיבצעית?
שאלות אלה תישאלנה בעולם. הן תישאלנה ברחבי אפריקה. לכך דאגו המצרים וידידיהם. הם יספקו גם את התמונות - ואולי את התשובות.
* * *
אני מזהיר: אם לא יחול שינוי מיידי בקו הישראלי,
צפוי אסון.
פרשת קונגו עלולה להיות התחלת הקץ של כל אשר ניבנה על-ידי ישראל באפריקה, בעמל של שנים, ובהשקעות יקרות.
ההחלטות האנטי-ישראליות הקיצוניות של ועידת-קאהיר השבוע הן אות אזהרה.
המישטר הקיים בישראל אינו מסוגל, כמובן, להצטרף למחנה הבלתי-מזדהים. אין הוא מסוגל לתמוך במורדי קונגו, יריבי ארצות-הברית.
אבל הוא מסוגל, לפחות, להימנע מהסתבכות במלחמת-אזרחים, מהזדהות עם האדם השנוא ביותר ביבשת אפריקה, מהכתמת מדי צה״ל.
על כן: יוחזרו מדריכי ישראל כאופן הפגנתי מקונגו! יפסק מייד הסיוע הצבאי לממשלת צ׳ומבה! יוכרז בירושלים: ישראל אינה מדינת-שכירים, והיא לא תהיה צד במלחמת קונגו!
מאת אורי אבנרי