שהבטיחו את הדרך מתל-אביב לחולון, ליד בית-החרושת ״היוצק״, ומוסרים אותם חסרי-ישע לידי המרצחים הערביים. הישוב העומד על נפשו אינו יכול לשאת את נשקו בגלוי.
*
והישוב גם אינו מוכן למלחמה הזאת.
המוסדות הציוניים, שחתרו במשך שנים בעקביות לקראת החלוקה,
לא האמינו שהערבים ימחישו את איומיהם ויצאו למלחמת-עם. הם היו בטוחים שהעולם הנאור, בדמות ארגון האומות המאוחדות, יחוש לעזרתם ויטיל את החלוקה על הארץ בכוח נשקו.
האגדות על מחסני-נשק עצומים החבויים אי-שם בחיק האדמה התנפצו חיש מהר אל חומת המציאות. כן התבדתה האגדה על שמונים-אלף חיילים מאומנים שיקומו לפקודת המוסדות ויצאו לקרב חמושים בנשקם ומאורגנים ביחידותיהם.
לפני הציעם את הצעתם לחלוקת ארץ-ישראל נפגשו חברי ועדת האו״ם עם מפקדי ארגון-ההגנה בפגישה סודית. ההגנה נשאלה אם נכון הישוב להגן על עצמו בכוחותיו שלו בלבד באם יותקף ע״י המדינות הערביות. ישראל גלילי ענה בשם ההגנה שהישוב ימגר את ההתקפה אם יקבל את הציוד הכבד הדרוש מידי האו״ם.
גם תקוה זו הופרכה במהירות. ההסגר הבריטי מנע את הבאת הנשק, והאו״ם אסר על חבריו לספק כלי-מלחמה לצדדים הלוחמים. הישוב הועמד בפני ברירה אכזרית - לנצח במלחמה זו בכוחותיו שלו בלבד או לחדול. לא היה בידו אלא נשק קל בכמויות זעומות. לא עמדו לרשותו אלא יחידות קטנות מאד של חיילי הפלמ״ח, החי״ש והחי״ם. קיומו הפיזי היה תלוי על חוט השערה.
תקופת ההצהרות הפוליטיות חלפה. חסל סדר המשחק הדיפלומטי.
חיי הישוב היו תלויים בנשק האחרון ששרד לו - הצעיר העברי.
*
ב-30 בנובמבר, 1947, עת נורו היריות הראשונות של המלחמה, הכריזו רשויות הישוב על גיום הגוער העברי בגיל 17 עד 25. בהתלהבות שפרצה כל גבול נהר מיטב הנוער אל משרדי הגיוס.