עם פרוץ המלחמה בא המבחן האישי לכל צעיר עברי בארץ. הנוער כולו חולק לשני חלקים: אלה שהלכו, ואלה שלא הלכו.
לאלפים רבים היתה הברירה מובנת מאליה. לא היה להם צורך לחשוב על כך. הם לא תארו לעצמם כלל שאפשר גם לנהוג אחרת. הם הצטרפו ליחידות הלוחמות. לא היו אלה דוקא ״הפקחים״ ביותר. ברובם המכריע היו בחורים ״פשוטים", חוט השדרה של הדור, אלה שהצטיינו באופים הבריא.
אך היו גם כאלה אשר השעה הגדולה מצאה אותם קטנים ועלובים. אלה .
לא שכחו את חשבונותיהם האישיים. הם ישבו בביתם והמתינו ל״הזדמנות״. הנוער העברי האמתי בז להם מעומק נפשו. הוא חש שתהום נפערת בינו ובינם, תהום שתעמיק ככל שתארך המלחמה ויתרבו הקרבנות.
28 בפברואר, 1948 בי״ס חי״ש. חופשה.
הוא חישב כל פרט מראש, ״תכנית צבאית״ למופת. צעדים מעטים מן הצריף עד לגדר התיל המקיף את המחנה, זחילה מתחת לגדר עד לשקע הקטן, ירידה במורד על ארבע. תכנית פשוטה למדי - דרושים רק עצבים חזקים.
הוא יצא מחדר האוכל. ״לאן ?״ - שאל חבר. ״קצת לטייל, אחזור מיד״. השד יקח את הסקרנות. בדרך העיף מבט לתוך חדר האוכל של המפקדים. הסמלים עודם אוכלים. מצוין. המשמר עומד בפינה ומשוחח. זוהי שעת הכושר.
ריצה אל הצריף. הוא ריק. לשים את כלי האוכל, ללבוש את הבאטל-דראֵס, לחבוש את כובע-הגרב. הוא הרגיש בעצבנות מיוחדת. ״כמו לפני התקפה״.
הכל מתקדם בהתאם לתכנית. אכן, אין זה אלא משחק ילדים. החור בגדר-התיל הוא גדול למדי. עתה הוא זוחל במורד, זחילה צבאית ממש, כפי שלמד באמוני-השדה. אילו היה המם-כף רואה אותו היה מבסוט. הוא חייך לעצמו.
הנה עמדת המשמר. רגע צפיה. היא עזובה. מעתה חפשית הדרך. ברחוב אוירה של ערב שבת. מעטים העוברים ושבים. הם מסתכלים