הנך מרגיש שהשורה הצטמקה עד כדי מחציתה. כל מי שיכול להתחמק - התחמק בתואנה זו או אחרת.
הריצה ה״קלה״ נסתיימה. המפקד מוסיף תרגילים אחדים, כשהם מלווים הרהורים פילוסופיים על צורתו הכללית של הטוראי, על ערכה של המשמעת הצבאית בהתקפה, על הישבן המתבלט ועל משמעותו ותולדותיו הכלליים של הקצב האחיד בכלל והתעמלות הבוקר בפרט.
הפעם מגלה המפקד טוב-לב מיוחד במינו. הוא משחרר את המחלקה למען תת לה אפשרות להיות ראשונה בחדר הרחצה. אתה קופץ לצריף, תופס את כלי הרחצה ורץ אל עבר חדר הברזים. הוא גדוש עד אפם מקום - שאר המחלקות הגיעו, כמובן, לפני מחלקתך. גם מפקדן גילה טוב-לב...
וכך עומד אתה פרוע ומלוכלך ליד הברז התפוס. המים מותזים עליך מכל הצדדים, והנך מהרהר עמוקות על התעמלות הבוקר - אותו תרגיל נאה אשר מטרתו להכשיר אותך לקרב, לנטוע בלבך אומץ-לב ורוח-התנדבות, לפתח את כושרך הגופני והרוחני ולעשותך חייל-שדה זקוף, זריז וממושמע.
במשך שבועיים נתן לנו ״בית-הספר של חיל-השדה״, בפיקודו של יהודה צוקרברגר, את אימוני-הפרט, שעתידים היו להציל את חייהם של רבים מאתנו. בגמר הקורס עברנו במיסדר חגיגי ליחידה לוחמת - הגדוד הראשון של חי״ש תל-אביב.
בארבעה ימי החופשה שקיבלנו היתה לי הזדמנות נהדרת לחשוב על שבועיים אלה שעברו. לא יכולתי כמעט להניע את אברי. כי ביום האחרון של אמוני-הפרט נפצעתי.
הדבר קרה בתרגיל-התקפה. המפקדים באו לחזות במחזה ולבקר אם אמנם למדנו את אשר הוטל עלינו ללמוד. בהסתערות יידה המם-כף רימון חי בכוון בלתי נכון. זה נפל כמה צעדים לפני. ואילו אני, טירון ירוק שכמוני, רצתי ישר לעברו, ועברתיו. הרימון התפוצץ צעדים מעטים מאחרי. נפצעתי בזרועי ובירכי, פצעים קלים.
חברי ״האזרחיים״ באו לבקרני, וכיאה לגבור פצוע קיבלתי את פניהם במיטה. שוחחנו על הא ועל דא. ואז הרגשתי בפעם הראשונה שחל בי שנוי. בשבועיים אלה נעשיתי אדם אחר.