זוהי, בערך, האמת על החייל רודף-הנשים. ואם תפגשי בו בפעם הבאה ברחוב, שורק לכבודך, קורץ לך עין או זורק לעברך הערה היתולית - אל תכעסי, ואל תראי אותו כפרא-אדם חשוך-תקווה. זכרי שבן-אדם הוא כמוך, היכול להתנהג אחרת ורק תנאי חייו הם המגיעים אותו להתפרע במקצת למראית עין.

באחד הערבים נעלמו מפקדינו. למחרת סיפרו על קרב מכריע שהתחולל בבנין הקרן-הקיימת שבבית-דגון, עמדת-הגנה חיונית להבטחת צומת הדרכים מתל-אביב למושבות הדרום ולירושלים. יחידה קטנה של אנשי גבעתי הגנה על מקום זה בתנאים מיואשים כמעט.

היה זה האות הראשון כי גדודנו, שהוכן במיוחד למבצעים מיוחדים, יוטל לתוך המערכה. עניבת-החנק התהדקה מסביב לצואר הישוב. הצבא התכונן למאמץ עילאי לפריצת המצור.

22 במרס, 1948. מחנה "יונה".

לקראת הקרב.

יום דראמטי בחיי המחנה:

שכבנו על הדשא שלפני האהלים, ונהנינו מהפסקת הצהרים. האינטליגנטים שבינינו החזיקו בידם עתון והסתכלו לשמים, ואילו האחרים שפכו את מרי לבם על המפקדים וטיכסו עצה כיצד להתחמק מאמוני-השדה אחרי-הצהרים. בתוך האהל ישבו שנים והרהרו בקול רם כיצד לבלות חופש בלתי רשמי.

והנה - מיפקד. אנו עוברים לרחבה הגדולה. הפקודות הרגילות: סדר! - לימין ישר! - לחזית שור! - התפקד! - עמוד נוח! - עמידה חפשית. אנו ממלאים את הפקודות באופן מכאני, כשבראשנו שאלה עצלנית: מה בלבול הראש הזה עכשיו ?

אריה המ.פ. תופס מקום לפני המסדר. ראשו נטוי קדימה, כרגיל. גם תלבשתו רגילה - הבאטל-דרס החום המיוחד לו. אולם בכל זאת חל בו שנוי. הוא רציני יותר מן הרגיל, כמעט חגיגי.

אריה קורא פקודה של מפקד הגדוד. הפלוגה נדרשת להוציא 50

38