פרק שני
1 באפריל 1948.
בחמש בבוקר מתפרצים המפקדים לאולם השינה ומעירים אותנו. אין התעמלות בוקר. אנו נמצאים ב״מצב הכן חמור״. יש להיכון ליציאה.
פתאום נזכרים אנחנו שהיום ה-1 באפריל. מכל פינות האולם עולה הצחוק. איזו הלצה! אך הנה מופיעים החברים ששמרו בלילה. הם מספרים כי אחרי חצות הוזעקו המפקדים למטה הגדוד. ובכן, הענין רציני.
אנו אורזים את חפצינו בקדחתנות. את החפצים ה״חיוניים״ עלינו לקחת עמנו, השאר ישאר בתל-אביב. אך כיצד לדעת מהו חפץ חיוני ? מילאנו את הילקוטים עד שהיינו עמוסים כסבלים מקצועיים. טירונים היינו...
מהות הפעולה נשמרת בסוד. אך רבים מאתנו מנחשים את המטרה. יודעים אנחנו שירושלים נצורה, וכי אין אפשרות להעביר אליה שיירות. שאלת חיים היא לישוב כולו. הנסיבות מכריחות את הצבא העברי לעבור, בפעם הראשונה, לאופנסיבה גדולה.
בערב מעבירים אותנו למחנה ארעי בקרבת נמל תל-אביב. כארבע פלוגות מוגברות נאספות שם, כוח עצום לפי הממדים של הימים ההם. בפעם הראשונה מעניק לנו הצבא ציוד בשפע, מדי-קרב אוסטראליים, כובעיגרב, נעלים.
אנו ישנים שמונה עשר באוהל אחד, ומצב הרוח מרומם. החברים מספרים נסים ונפלאות על הנשק ה״כבד״ שראוהו במו עיניהם באחת הפינות של המחנה: מכונת-יריה בראונינג, רובה אנטי-טאנקי, אפילו מכונת-יריה שווארצדוזה!! אולם איש מאתנו לא ראה רובים.
אותה שעה התחוללה בלב ים דראמה אשר לא ידענו על אודותיה. ספינת-הנשק הראשונה של הצבא העברי ניסתה לפרוץ את ההסגר הבריטי. האניה נשאה במחסניה את הרובים והמקלעים אשר גורל הפעולה, גורלה של ארץ ישראל, היה תלוי בהם. אניות המלחמה הבריטיות גילוה. אך בחשכת הליל התחמקה הספינה. ב-2 באפריל הגיעה לנמל תל-אביב. ברגע זה נולדה פעולת ״נחשון״.