פקודה, פורצת מפינו שירה אדירה: ״האמיני יום יבוא, טוב יהיה מבטיח לך לחבק אותך אבוא, והכל אשיח לך...״
אנו עוברים את החולות השוממים של ״מולדת״. אני מהרהר - בקרב הראשון העומד לפנינו. האם נעמוד בו ? ובקרבות שיבואו בעקבותיו ? והרי בטוח אני שתהיה זאת מלחמה ארוכה מאד, ושהצבאות הסדירים יפלשו לארץ. החברים שרים. ״ואז נדע, לקרב יש טעם, אף כי המחיר יקר מאד...״ כולנו מרוגשים. נערות חמושות סטנים, השומרות על קטע דרך-הבטחון בפרדסים בין שכונת מולדת וכביש ראשון-לציון, מנופפות לנו בידיהן ומחייכות. אנחנו שרים.
במשך כל היום יושבים אנחנו בשדה שומם ליד רמת-אהרון. מחלקים לנו את הנשק הבלתי-אהוד ביותר - רימוני-יד. מפקדים גבוהים באים לסקור אותנו. יודעי-דבר יודעים את שמותיהם: - הנה אותו קצין הלבוש
במעיל-ההסואה הירקרק הוא חיים לסקוב, והבלונדיני שם הוא שמעון, ״גבעתי״.
אחרי הצהרים יורה כל אחד מאתנו חמשה כדורים, כדי לנסות את הכלים. בפעם הראשונה עולה באפנו אותו ריח מיוחד של אבק השרפה. בפעם הראשונה מרגישים אנו בכתפינו את החבטה החוזרת של היריה.
לפנות ערב נוסעים אנחנו לנען. יורד מלקוש קל. עלינו להגיע עוד הערב, אחרי רדת החשכה, לחולדה. הסיסמא היא - ״נחשון״.
4 באפריל, 1948. בסים קרבי בחולדה.
יצאנו עם רדת הלילה - שורה-ערפית ארוכה, אנשי מטה, רובאים, מקלענים, כיתות מסייעות וכל השרותים. הדבר נראה לנו קל ביותר מצעד לילי של ששה קילומטרים. ידענו שיש כפרים ערביים בסביבה, אך איש לא ייחס לדבר זה חשיבות כל שהיא.
אחרי מאה צעדים השתנתה דעתנו על אותו טיול נאה. משאנו הכבד החל נותן בנו אותותיו.
אחרי רבע שעה היינו עייפים, אחרי חצי שעה היינו הרוגים, ואחרי שלושת רבעי שעה היינו אדישים לכל. מקץ שעה הלכנו כחולי קדחת, התנדנדנו מצד אל צד והחלקנו בין התלמים של השדה החרוש.
מפעם לפעם נעצרה השורה, סימן שהסייר בראש בודק משהו. לעתים עברו בלחישה פקודות מאיש לאיש, מראש השורה אל זנבה.