לחולדה - עולם של חויות המשכיח מלבנו את הימים המאושרים של מחנה האימונים.
ובכן, אנו יוצאים לקרב. מוזר הדבר - גם במחנה האימונים ידענו שמכינים אותנו לקראת היום הזה, אולם איך שהוא לא תארנו לעצמנו את הדבר באופן מוחשי.
יש לי הרגשה מוזרה בקיבה. האם זהו ה פ ח ד ?
אני שואל את שלמה. גם אצלו אותו רגש. נראה שכולנו מרגישים אותו. יהיה זה הקרב הראשון שלנו. מבחן האש. האם נעמוד בו ? אנו בטוחים שכן. ובכל זאת משהו מעיק עלינו.
הגיעה השעה. אנו חובשים את החגור. כל אחד בודק בפעם האחרונה את ציודו - רובה, 150 כדורים, 3 רימונים, חבילה של כדורי המקלע, פגז של מרגמה, שתי תחבושות, מנת הברזל, המוקשים לפעולה המוקדמת, את להתחפרות. אנו עמוסים כבהמות משא.
בזה אחר זה אנו מנתרים, כדי להווכח ששום דבר אינו מקשקש בכיסינו. מישהו מביא ערמה של פיח מן המדורה. אנו מורחים את פנינו, את צוארנו ואת כפות ידינו, פן יבריקו בלילה. עתה אנו נראים כחיילי הקומנדו בסרטים.
אנו מסתכלים זה בזה ופורצים בצחוק. המתיחות פגה. מישהו מציע לשלמה למרוח את קרחתו בפיח, אחרת תסכן את כל הפלוגה. אחר שואל את יהודה, הדמשקאי שלנו, לשם מה הוא מורח את פניו שהרי הם שחורים גם בלאו הכי.
יעקב בורשטיין, מפקד המחלקה שלנו, נמוך, משופם, וממושקף, משקיט אותנו. גם הוא מפויח כראוי.
פה ושם נמסרות פקודות ונשאלות שאלות בלחש. רוח הפעולה כבר אופפת אותנו. ״איפה החובש המחלקתי ד׳ ״הי, אתה האלחוטאי, לאיזו מחלקה אתה שייך?״ ״מפקדי מחלקות - אלי!״ ״לעזאזל היכן המוקשים?״ ״איפה האת של כיתה ב?״ ״שים את התחבושת בכיס השני, לכל הרוחות!״ ״איפה הסייר של הפלמ״ח ?״
אנו יושבים על הארץ, כדי לחסוך כל טיפה של כוח. הרץ הפלוגתי ניגש אל המ.מ. שלנו. פקודת היציאה.