מאחורי מדבר האלחוטאי. הקול החדגוני מתמזג עם קולות הלילה.
הוא אומן במיוחד לדבר בקול כזה, כמכונה. ״הלו, ברוך שתים, ברוך שתים. ברוך שתים. אתה שומע אותי ? אתה שומע אותי ? אנחנו מוכנים, אנחנו מוכנים, מחכים לפקודה, מחכים לפקודה, עבור״.
צעדים מאחורינו. ״מי שם ?״
״נחשון״.
נחמן, המם-כף הבלונדי, חזר עם שתי הכיתות שמיקשו את הדרך לבית-ג׳יז. גם אנשיו עייפים עד מות. הב צונחים ארצה. אולם הפעולה הושלמה. הכל מוכן להתקפה.
*
שכבתי כך קרוב לארבע שעות. הקור איום. אני מתפלא בעצמי שלא נרדמתי.
לאט לאט מופיע קו אור דק במזרח. מעוררים את הישנים. אריה עומד ליד האלחוטאי. אנו יודעים: עוד מעט תישמע התזמורת.
עכשיו אני רואה בפעם הראשונה את הכפר. הקירבה מפליאה אותי. בתים קטנים וחומים מזדקרים לפני אפנו ממש, על גבעה נמוכה מעבר לואדי. אנשי הכפר עדין לא הרגישו בנו.
יחיאל, סגן מפקד הפלוגה, רץ אל כיתת הרגמים. אלה כבר הציבו את הכלים. אפרים מקובסקי, בעל השפם המסולסל, מוסר פקודות לכל עבר. עזריאל שפיץ, מפקד הכיתה השניה, בודק את כלי-הכוון.
״שני פגזים לטווח, אש״, צועק יחיאל בכל כוחו. הלילה נגמר. ההתקפה התחילה.
*
הפגזים טסים באויר. לרגע קט שקט גמור. הנה ההתפוצצויות לפחות מאה מטרים לפני הכפר.
שם מתעוררים החיים. הצעקות מגיעות אלינו. רובים אחדים מתחילים לירות. איני שומע את זמזום הכדורים. הערבים יורים סתם. אין הם יודעים מנין באה ההתקפה.
עוד שני פגזים. עוד שלושה. שוב שנים. ההתפוצצויות מתקרבות אל הכפר. חנה פגעו המרגמות של עזריאל. אפרים עודו מפגר. בכפר