היריות באות מדרום. על גבעה ממול ישנו בית בודד. אין ספק ששם מתחבאים צלפים. מפעם לפעם שוטפים אותם במטר כדורים. היריות נמשכות.
*
אני אומר לשלמה לקחת את התרנגול. ״אל תשתגע", הוא צועק לי. אולם אני שרוי במצב רוח של קלות דעת. אני רץ אל הבית, מכניס את התרנגול לתוך שק ורץ אל חדר הכיתה. בתרועת נצחון אני הופך שם את השק. התרנגול קופץ מתוכו. פתאום הוא זונק קדימה ובורח מן החדר. החברים צוחקים, ואני זועף.
בינתים בישלו לנו כמה ביצים. גם הסרדינים הנצחיים שלנו אינם חסרים. אנו אוכלים ארוחה חטופה. מבית מטה-המחלקה עולה ריח של מרק תרנגולות. הם מציעים לי צלחת של מרק והצי רגל. יש להם גם קפה. אני יושב לרגע ושומע את החדשות. עד כה נהרג אחד ונפצעו ששה מכדורי הצלפים.
בכל זאת מתבדחים. אני מציע לסדר חותמת: ״שלטונות הכיבוש,
דיר מוחיסין״. הרגמים מתכנים תכנית לציד-תרנגולות נוסף, לארוחת הערב. כל אחד מתפאר ב״שלל״ שמצא - עקאל וכפיה, חרב ערבית, כובע פלדה, מטבעות ישנות, צנור של נרגילה. מספרים על חנות מכולת שנתגלתה.
בנימין, הרץ המחלקתי, חוזר מן המטה. בפיו ספור מבדח. מפקד הגדוד הגיע במשורין ושאל את מפקד הפלוגה על משמעת האנשים. אריה הבטיח לו שלא בזו כל ביזה, אפילו לא נגעו בתרנגולות. והנה, באותו רגע ממש, נכנס אחד הטוראים, כשפניו זוהרות, ומרים בתרועת נצחון שתי תרנגולות - מתנת הכיתה שלו למפקד הפלוגה...
*
אחרי הצהרים. מצב הרוח יורד. הערבים יורים עלינו מכל הצדדים.
הם תפסו את כל המשלטים החולשים על הכפר. המקלעים שלנו עונים מפעם לפעם. הם חוסכים בתחמושת.
יריות האויב הבלתי-נראה מרגיזות את העצבים. מודיעים על