שיוציאונו במשורינים, והתמונה הזאת מעודדת אותנו. עם שקיעת החמה אנחנו מתאספים ליד מטה המחלקה. אנחנו משוחחים. פה ושם נשמעות שוב בדיחות. פרדי וראובן, שני הרגמים המגושמים שלנו, עומדים בתצפית. הרובים מוכנים בידיהם. הם מחכים לתנועה של האויב. יש לי חשק לירות. אני ניגש ביניהם ויורה לעומת הבית שעל הגבעה. פרדי מגדף אותי ברוסית - היריה החרישה את אזנו.
המקלע שלנו יורה צרור אחרי צרור, למען לא ירגישו הערבים כי אנו מתכוננים לנסיגה.
סוף סוף בא בולי ומוסר את הפקודה להיסוג אל מטה הפלוגה.
אני נשאר להבטחת העורף. אנחנו יורים כמה כדורים, ״למען הרושם״, ונסוגים אחרי המחלקה.
ליד מטה הפלוגה אנחנו נעצרים. מרוב עייפות איננו מרגישים עוד דבר, רק יושבים על הארץ ומחכים. מפעם לפעם עובר עקיבא, רב הסמלים שלנו. השד יודע מנין שרד לו המרץ.
*
הפקודה מתעכבת. איננו יודעים מה קרה. המשורינים שחלמנו עליהם אינם באים.
פתאום פקודה - אין נסוגים. אנו מחזיקים בכפר למשך הלילה, ונוחלף מחר ע״י פלוגה אחרת.
החברים מסתכלים זה בזה. עוד לילה במקום הזה. אנו מדוכאים מאד. יחיאל מקציב לכל כיתה חדר ועמדה. נראה שויתרנו על חלק מן הכפר, כדי לשמור ביתר יעילות על האגף שלנו.
*
חושד גמור. יוסקה סידר תורנות של שמירה - שני חברים שומרים במשך שעתים. המקלע מוצב על העמדה. המרחק בין עמדה אחת לשניה כעשרה מטרים.
אנו אוכלים עוד פרוסת לחם וסרדינים ושוכבים לישון - כל הכיתה בחדר צר ומסריח, כמעט זה על גבי זה.
מעירים אותי. נדמה לי שנרדמתי רק הרגע, אך למעשה ישנתי שלוש שעות. שלמה ואני יוצאים. איני יכול להחזיק את העינים