פקוחות. הן נעצמות מאליהן, ואני פוקח אותן מדי פעם בפעם במאמץ אכזרי.
פתאום אני שומע רשרוש. משהו זז. שלמה הרגיש בזאת. באיטיות עצומה אני מרים את הרובה, מציב אותו על העמדה ופותח את הנצרה. אני מחכה במתיחות איומה. שום דבר אינו קורה. אני נשאר כך כרבע שעה. נראה שלא היה זה אלא כלב.
*
בינתיים נתעוררתי לגמרי. שוב אין לי כל חשק לישון. אני חושב על הסכנה שבעמדה הזאת - אם ערבי יתקרב אליה לא ארגיש בו אלא במרחק של חמשה עד עשרה צעדים. הוא יכול לזרוק עלינו רימון לפני כן.
אני מחליט: אם יפול רימון לתוך העמדה אקפוץ מיד מעבר למעקה האבנים ואשתטח. אחרי התפוצצות הרימון אפתח באש, ובינתיים יזעיק הרעש את הבחורים.
שעתיים עברו. אני נכנם לחדר ומעיר שני חברים נוספים. הם מקללים ויוצאים.
*
שוב מעירים אותנו. השעה שלוש בבוקר. הערבים לא התקיפו, בכל זאת. יש להם פחד מוזר בפני הלילה. או, ביתר דיוק, כולנו מפחדים בלילה, ואילו להם חסרים המשמעת והאימון העוזרים לנו להתגבר על פחד זה.
פלוגת התגבורת הגיעה. ואולם אם חשבנו כי יפנו אותנו במשוריינים, הרי שטעינו טעות מרח. אנו חוזרים לבסיס ברגל, במסע מובטח, מרחק ששה קילומטרים, על כל הציוד והנשק.
משום מה מתעכבת היציאה. האור מופיע באופק, השחר עולה, היום מתחיל. האם נצא מן הכפר לאור היום, כשהמשלטים מסביב נמצאים בידי הערבים ?
סוף סוף אנחנו זזים. כיתה 1 של מחלקה 1 מבטיחה, כמובן, את האגף. בנימין ואני מהוים את החוליה הראשונה. אנו רצים על הגבעות ומשקיפים מסביב, כשהמחלקה עוברת למטה. יוסף הסייר מדריך