אולם הרוב מסכים עם נחמן, המם-כף הבלונדי, המדגיש את הצד ה״קיבתי״ של הענין. אחרי שקייבותינו הפכו אקוואריום מרוב אכילת סרדינים, לא תזיק מנה נאותה של גבינה.

במהירות מקסימלית אנו מפנים את מרכז המכונית ומסדרים את ארגזי הגבינה לאורך הדפנות, כמחסה יעיל בפני הראיה וכמחסה דמיוני בפני כדורים.

*

פס האור המפורסם באופק מבשר לנו שוב את ״שעת האפס״. הדרג הראשון מתחיל לזוז. בעליה מתגלה לעינינו מחזה נהדר - שורה אינסופית של מכוניות, בזו אחר זו, מכוניות משא, אוטובוסים, משורינים, מכוניות פרטיות. בכל מכונית שניה או שלישית מזדקרים פרצופים של ה״נחשונים״, ולידם לועי הרובים והמרגמות.

אנו מגיעים לגבול אזור-השליטה העברי, לחזית שנוצרה על ידינו בשבועיים האחרונים. כל גבעה וכל שיח מעורר בנו זכרונות.

*

דיר-מוחיסין! כל הראשים מתרוממים, על אף הפקודה. ים של זכרונות: - הבית בו אכלנו את התרנגולות, הגג בעל הכיפות עליו שכבתי בתצפית, הבנין ממנו הומטרה עלינו אש-צלפים במשך יממה תמימה.

אנו מרגישים את עצמנו בטוב. חליפת הזכרונות והצ׳יזבת מעוררת בנו תיאבון. נחמן פותח קופסת-גבינה. אנו נוגעים בגבינה הצהובה בחרדת-קודש, כמעט. קיבותינו שהורגלו בימי הקרב לסרדינים ולבולי-ביף, מקבלות את המזון החדש בתרועות שמחה.

לטרון. בעינים סקרניות מסתכלים אנחנו במחנה העצורים, זכר לתקופה שחלפה. שוטרים ערבים אחדים מסתכלים בשיירת-הענק ובמאות מלוויה המזוינים כשעיניהם קרועות לרווחה.

*

שער-הגיא. בלא-משים מתמתחים העצבים. משני צדי-הדרך מזדקרים מדרונים תלולים. אם נותקף כאן מעל לראשי ההרים לא

65