*

מרחוק אנו רואים את פרברי ירושלים.

אנו מתכוננים לפסגת נסיעתנו - לכניסה החגיגית לירושלים.

אנו רוכבים על הארגזים. נחמן מסרק את בלוריתו הבלונדית, משה מטה את כובע-הגרב שלו הטיית-חן אחרונה, יהודה מרכיב את משקפיו האמריקאיים ונראה כמפקד-פלוגה לפחות.

*

איש מאתנו לא ישכח את הרגעים האלה: את כניסתן של מאות המכוניות ומלוויהן לעיר המצפה, את התרועות הסוערות של ההמונים שהצטופפו ברחובות, על הגזוזטראות ועל הגגות. כך נכנם דה-גול לפאריס המשוחררת; כך נכנם הצבא האדום לקיוב ולאודיסה.

הם רואים את החיילים שלהם, החיילים העברים שפרצו את הדרך אל עירם הנצורה, החיילים שסבלו והתקיפו וכבשו כדי להביא להם מזון ואספקה.

ואילו אנו - אנו רואים את ה״אזרחים״ שלנו, העם שלו אנחנו לוחמים.

רגעים אלה של כניסתנו לירושלים פיצו אותנו על כל אשר עבר עלינו בשבועים אלה. ואם כי אף אחת מבנות ירושלים לא באה לנשק אותנו, ואם כי על מכוניתנו לא עלתה צעירה חמודה, כי אם מ. צ. מגולח למשעי ולבוש לתפארת, היה זה - בשפתנו ״כיף״ מאד.

*

הסתובבנו בעיר כשעתים. עזרנו לפרוק את הגבינה ושתינו חלב טרי עד קלקול הקיבה. שתינו ב״מנורה״, אספנו קריאות הידד ומחיאות כפים עד כדי עיסות גמורה.

במקום הריכוז החלו מצטברות המכוניות המוכנות ליציאה. קהל עצום של אזרחים הצטופף במקום. זה מבקש להעביר דרישת שלום, וזו מבקשת למסור מכתב בתל-אביב. אנחנו ״משוויצים״ ומספרים צ׳יזבת מסמרי-שערות.

אנחנו מצטלמים ומצטלמים ומצטלמים. הבחורות וצלמי-העתונות

67