מופיעים לעשרותיהם. בעמידה, בישיבה, על המכונית, עם רובים, בלי רובים, עם בחורות ובלי בחורות, בחבורות וביחידות...
*
הדרך בחזרה. אנחנו עייפים מן הדרך ומשוחחים על פוליטיקה. השיחה מתגלגלת שוב ליחסינו אל האזרחים הערביים ולפעולת אצ״ל בדיר-יאסין. הויכוח מתחמם ומרגיז את כולם. בסופו של דבר אין איש מאתנו יודע עוד על מה אנו מתווכחים.
בדרך אנו פוגשים בשיירה אנגלית שבאה ממול. חוויה מוזרה: רובאים ומקלענים עבריים מחליפים מבטים זועפים עם רובאים
ומקלענים אנגליים. הם מסתכלים בהערצה מסוימת בנשק שלנו. גודל השיירה עושה עליהם רושם.
מישהו מאתנו נפנף לאנגלים בידידות. מיד מתפתח הויכוח מחדש. בחזרנו ״הביתה״ היינו עייפים עד מות. אך לא יכולנו להירדם. חוויות היום היו חזקות מדי. מצב רוחנו היה מרומם מאד - מרומם יותר מאשר בכל ערב אחר מאז יצאנו לפעולת ״נחשון״.
*
למחרת הודיעה המפקדה: ״שיירה גדולה של 235 מכוניות הגיעה בשלום לירושלים...״
למחרת נסענו לתל-אביב. בילינו את חופשתנו הראשונה מאז יצאנו לקרב. העיר קיבלה אותנו בזרועות פתוחות. שמנו, שם ה״נחשונים״, עבר מפה לפה. היו אלה ימי הזוהר של צבא-הקרב העממי. היתה לנו ההרגשה כי הקרבנות לא היו לשוא׳ וכי האזרח ברחוב מעריך את מסירותנו.
אך שבנו למחנה, והנה נודע לנו כי השיירה הרביעית הותקפה ליד באב-
אל ואד. יוסף איש הפלמ״ח מפתח-תקוה, הסייר שלנו מימי דיר-מוחיסין, הציל את השיירה במעשה גבורה עילאי, בטפסו יחד עם קבוצת חברים על ראש המדרון התלול כדי להבריח את המתקיפים. הוא נפל, והשיירה הגיעה ירושלימה. אך הדרך לירושלים נחסמה.
גדודנו ירד דרומה כדי לכבוש את הכפרים הערביים החוסמים את הדרך לנגב. אולם פלוגתי - פלוגה ב' - צורפה זמנית לגדוד אחר, אשר עליו הוטל להשתתף בפעולה גדולה שניה לפתיחת הדרך לירושלים.
ב-3 במאי, 1948, עברנו שוב לבסיס קרבי בחולדה. הימים עברו באפס