ששים לקראת הסכנה יותר מאשר אדם נורמלי אחר, אך אחרי שורה של ״מתיחות״ מעין אלו מקבל אתה את פעולת-היציאה כצו משחרר.
*
שכבנו על הכביש וקיללנו את עצמנו ואת העולם, שעה שחברינו עלו על המשורינים כדי לבדוק את הדרך אל באב-אל-ואד. כעבור חצי שעה הגיע אלינו מרחוק רעם של תותחים, אך הדבר לא הפריע בעדנו לזלול ריבה ולקרוא רומנים זעירים.
*
יחסנו לענין השתנה כשפתאום דהר לקראתנו טנדר במהירות של מאה ק״מ לשעה, נעצר לרגע קט כדי להודיע לנו להתכונן לפעולה מידית והמשיך לדהור. אחריו בא משורין שהיה דומה לפומפיה: פגזים אנטי-טנקיים ניקבוהו מכל הצדדים. בטנדר ישב אריה, מפקד הפלוגה שלנו, כשהוא זב דם מחמשה פצעים, ובפיו רק שלוש מלים - ״להחיש מיד תגבורת״.
ידענו - תורנו הגיע.
*
בכביש מסתדרים המשורינים שלנו. מפעם לפעם עוברים האמבולאנסים, המחזירים את ההרוגים והפצועים של הפטרול הקודם. אנחנו גומרים את ההכנות האחרונות. את כל החפצים האישיים והאוכל שלנו אנחנו משאירים במקום. אתנו רק נשקנו והחגור. ברגע האחרון ממנה אותי עזריאל, המם-כף שלנו בפעולה זו, לסגנו. איני שמח על הכבוד - הנסיון לימד אותי שבקרב כדאי להיות עצמאי וחופשי, בלי שתרבה עליך האחריות לחיי אחרים.
* מישהו מספר לי את אשר קרה. הטור המשורין עבר את לטרון. לפני שהגיע לדרך המסתעפת להר-טוב, נתקל במשורינים ערביים שהיו מצוידים בתותחים של שתי ליטראות. לפני שהמכוניות הכבדות הספיקה להסתובב נוקבו בזו אחר זו בפגזים. רוב אנשי הטור נפצעו. רק משורין אחד, האחרון, לא נפגע.