אנחנו יוצאים לדרך. בין משורין למשורין מרחק של ארבעים מטרים. מצב רוחנו מרומם. אנחנו מספרים בדיחות וצ׳יזבאת. כשיצאנו בפעם הראשונה לקרב, בימי ״נחשון״, היינו מרוגשים ומתוחים. הפעם אין אנחנו מרגישים דבר מכל אלה, הקרב שוב אינו בעינינו עולם זר ומפחיד, כי אם אלמנט מוכר פחות או יותר. למדנו שלא כל כדור פוגע. בקיצור, הפכנו לחיילי-חזית ״ותיקים״ - או כך, לפחות, נדמה לנו...
אנו עוברים את דיר-מוחיסין, מקום קרב-הבתולים שלנו בימים עברו. הבתים עזובים. בעינים סקרניות מחפש כל אחד את העמדה ״שלו״, ואף אני מספיק בחטף הנסיעה לצלם את הבית ״שלי״.
*
בין דיר-מוחיסין ולטרון נפתחה עלינו אש. במשורין קשה להבחין מנין באים הכדורים. חלק טוען שהם באים מכוון לטרון, ואילו לי נדמה - בטעות - שהם באים מכוון בית-ג׳יז, מימיננו. המשורינים שלנו נעצרים. שוכני המשורינים הקדמיים קופצים מן המכוניות ומשתערים על רכס ההרים שמלפנינו. הם רצים כבשדה האמונים תענוג להסתכל בהם. אי-שם מקרוב ״דופקת״ מכונת-היריה הכבדה שלנו. האויב עונה באש מקלעים. משמגיעים חברינו אל פסגת הרכס משתתקת האש. האויב נמלט.
הקרב הקטן שלנו עיכב אותנו. בינתיים מחשיך הלילה. ברור לנו ששוב אין לנו סכויים להגיע עתה לבאב-אל-ואד. אנו מנחשים את המשך הפעולה - האם נחזור לבסיס או שמא נתפוס משלטים כאן במקום ?
* עזרא, הרץ המחלקתי, מוסר לנו את הפקודה: להתקדם. המשורין זז ונוסע באיטיות. מסביבנו חושך גמור. אין אנחנו מדליקים את פנסי המכונית. כעבור חמש מאות מטרים אנחנו עומדים שוב. פקודה לצאת מן המכוניות. אנו קופצים - כמדובר תופס עזריאל את האגף הימני, ואני מכוון את החוליה שלי אל האגף השמאלי. אנחנו שוכבים לצדי הכביש בהבטחה.