ולתת לחברינו אפשרות לסגת ולהוביל את פצועיהם. הערבים מתקרבים בשרשרת מפוזרת, והמקלע שלנו עושה בהם שמות.
האויב מתקרב והולך. המקלען השני נסוג, והמקלע של משה נשאר יחידי במקום. ברגע שהערבים נכנסים לטווח הנוח ביותר, ומתגלים בכל יופים ברכס הגבעות שמול - נעצר המקלע שלנו. משה משתגע. נחמן ״יורק אש״ מרוב כעס. אך המעצור נשאר מעצור. משה לוקח את המקלע וסוחב אותו אחורנית. בדרך הנסיגה יפרק אותו ויתקן את הקלקול. בינתיים צץ במוחי רעיון להשתמש בתחבולה נושנה.
עלינו לעכב את האויב לרבע שעה, לפחות. נשארו במקום רק ארבע רובאים. אני מסדר אותם בחוליה ומסביר להם את התחבולה: לירות יחדו אש מהירה בזה אחר זה, כך שקול היריות ישמע כצרור של מקלע. הדבר עולה יפה. תק-תק-תק-תק, תק-תק-תק-תק. ממש כמקלע. האויב שוכב על האדמה ומחכה. הרווחנו את רבע השעה המבוקש.
בינתיים צץ יעקב, מפקד המחלקה שלנו. הוא רוצה להשאר במקום.
אך בהעיפו מבט על האויב המתקרב מלפנים ומשמאל הוא מבין שהגיעה שעת הנסיגה. אנחנו נסוגים בכוון דרום-מזרח, כדי לעקוף את הגבעה ולהגיע אל הכביש במרחק של קילומטר מן המחנה.
בדרך אנחנו פוגשים בשני חברים העומדים ליד פצוע. הוא קיבל רסיס בחזה, וכולו שטוף דם. התחבושת שלו ובגדיו אדומים ונוטפים, אך הכרתו צלולה. אנחנו לוקחים אותו על גבינו. אחרי מאתיים מטרים אנחנו עייפים. אנו קוראים במלוא קולנו לחברים אחדים שכבר נסוגו לפנינו. הם חוזרים ועוזרים לנו.
לידי הולך אלישע, פליט שבא לא מכבר לארץ. הוא רואה את הפצוע וכעבור דקות אחדות הוא מתחיל להתנדנד. פתאום הוא זורק את הרובה וצונח ארצה. מכת-שמש או הלם ? אני מחליט שכאן ענין פסיכולוגי, לוקח אותו בזרועותי כילד וצועק עליו שאם לא יבוא אתנו ייהרג ע״י הערבים. נראה שהוא מבין את דברי. אני מושך אותו בזרועו, והוא הולך אתי, נטול רצון.