בעיה אחרת היא בעית המזון. מן הנסיון אנחנו יודעים שבכפר ערבי אפשר לאכול היטב. התרנגולות של דיר-מוחיסין נהפכו זה מכבר לאגדה, ולא פעם בשבתנו מסביב לקופסאות סרדינים ובולי-ביף, נשמעה הסיסמה: ״חבריא, נתקיף כפר ערבי״.
חיש מהר אנחנו ״מארגנים״ ארבע תרנגולות וכעשרים יונים. בעוד אני עומד בתצפית, מסתכל ברמלה הקרובה ועוצר מכוניות ליד המחסום, מכינים חברי את התבשיל.
לארוחת בוקר אני אוכל יונה צלויה. עוד אין לנו נסיון במלאכה זו - הצד החיצוני שרוף מדי והפנים - כמעט בשר חי.
מחליפים אותי בתצפית. אני הולך לישון לשעה קלה. בינתים לוקחים החברים אופנים שמצאום במקום ומסיירים בכפר. הם מספרים שהכיתה השניה שוכבת בעמדה אחרת בלי לזוז, ומקללת את יומה ואת מפקדיה.
בין כה וכה מתקרבת שעת הצהרים. שום אויב אינו מופיע. רק משורין אחד, שהתקרב מכוון מחנהו של קאוקג׳י בלטרון נתקל באש חזקה שלנו ומסתלק.
על הפרימוס מתבשלות התרנגולות. כל אחד אוכל רבע עוף. אכן, ארוחות טובות אנחנו אוכלים ביום הקמת המדינה העברית.
הכביש הראשי נראה עתה כרחוב אלנבי בתל-אביב. האוטובוסים המביאים תגברות נוסעים אנה ואנה. משורינים וג׳יפים אצים ממקום למקום. רבי-סמלים, אפסנאים, מחסנאים, שרות רפואי ושאר אנשי דרג ב׳ של יחידה לוחמת מתבססים במקום.
אך מובן מאליו שאין נותנים לנו ליהנות לאורך זמן מן החיים. מחליפים אותנו ליד המחסום ומעבירים אותנו למשלט קרוב. שם עלינו להתבצר יחד עם כל הפלוגה.
נותנים לנו לחפור חפירות להגנה בפני פגזי תותחים. בלטרון, שלשום, למדנו את ערכן. אף על פי כן אין העבודה הזאת אהודה על הבריות. הליצנים רואים בפקודה זו סימן שנזוז מכאן, שהרי כבר פעמים חפרנו חפירות בבסיסים קודמים וקבלנו פקודה לזוז בדיוק עם סיומן.