הסוללה שליי אני קם כדי להכניס את הסוללה הרזרבית. אמנון קורא לי לשכב, אך איני מציית. חיי הברים עלולים להיות תלויים בפעולתו של המכשיר הארור הזה.

הכנסתי את הסוללה. מיד אני מרגיש בשינוי. ההפרעות חזקות הרבה יותר.

״הלו לאה שתים - הודע עוצמת אותותי...״

ברוך השם - יש לי שוב מגע עם המכשיר השני. אך המרכזת שותקת. נראה שהתקלקלה באמת.

מכונית האויב הסתלקה. השקט חוזר אלינו. אולם ליד המשטרה עוד נטוש קרב האש.

השעה קרובה לשלוש. בארבע מאיר היום. אם לא הצליחו לכבוש את המשטרה נצטרך להיסוג. אם יאיר היום על עמדותינו הגלויות לאויב לא נצא מכאן חיים.

״הלו לאה שתים, מברק עבור לאה אהד - מתי נמצא כאן - מתי נמצא כאן - מברק עבורך - לאה אחד - עבור!״

סוף סוף, מפקד הפלוגה לקח את המכשיר הפועל.

הנסיגה מתחילה. תחילה מפרקים החבלנים את מוקשיהם. הכיתות נסוגות בסדר הראוי - הרחוקה ביותר נסוגה לראשונה עם החבלנים, מכונת היריה והפיאט.

אנחנו חוזרים. אני מדבר כל הזמן תוך כדי הליכה. הנסיגה מתקדמת בהתאם לתכנית.

המשטרה קרובה מאד. אין יורים מתוכה. אולם מחסום האש עודו בוער. נראה שהבנין לא נכבש, אחרי ככלות הכל. באור כזה אין זה אלא טרוף להתקרב אל האויב.

הגענו לנגבה. אמנון מבקש סיגריה - סימן שהפעולה נסתיימה. אנחנו עייפים עד מוות, נכנסים ישר לאוטובוס ונוסעים. אני עוד מספיק לשמוע שרק חבר אחד נפצע קשה ושהחבלנים לא הצליחו להתקרב אל הגדר, שרחבה למעלה מעשרה מטרים.

אני נרדם באוטובוס תוך כדי נסיעה.

96