נפשו. כל פגז פגע, בחושך לא יכולנו לראות את החורים, אך האדמה רעדה מתחתינו והערבים יללו.
מאז חדל אלישע בכלל לרטון. פניו נראים עתה מרוצים. הוא מבסוט מן העולם, מן הצבא, ובעיקר מן הפיאט הנחמד שלו, ימח שמו.
שבוע היינו נכאים. מדי יום ביומו קיבלנו ידיעות על התקדמות המצרים לעבר תל-אביב. אנחנו, בחזית, ידענו את אשר לא ידעה תל-אביב - שאין בכוחו של צבא ההגנה להעמיד נגד כוח פולש זה, מטוסיו ושריונו, אלא אלף לוחמים מזוינים בנשק קל.
רצינו להכנס לקרב, מיד, ללא שהיה. ובמקום זה נשלחנו לסיורים אינסופיים בסביבות רמלה-לוד. פסענו בכל לילה שבע או שמונה שעות בקרקע איומה, חדרנו אל מאחורי קוי האויב, והמטרה לא היתה ברורה לנו. באחד הימים עבר משורין ערבי על מוקש חשמלי שלנו בגשר בין רמלה ואל-קובאב, ואנחנו הינחנו לו לעבור, מתוך חריקת שנים. לא יכולנו לפוצצו, כי אותה שעה פעלו יחידותינו עמוק מאחורי קוי הערבים.
בין פטרול לפטרול עבדנו בלילות בפריקת מטוסי הקרב הראשונים שהגיעו לצבא-ההגנה, הטענו על אוירוני-הובלה ציוד ותחמושת לעיר העתיקה, שעמדה בקרב נואש.
בחדר הכיתה שלנו תלינו מפה גדולה של הארץ. פעמים אחדות ביום היינו עומדים לפני מפה זו ועוקבים אחרי התקדמות המצרים. ראינו את הסכנה הגוברת ומתקרבת ללבה של מדינת-ישראל. לעזאזל! מדוע מסתפקים אנחנו בהתגוננות ? מדוע אין שולחים אותנו ללחום ?
לנגד עיני דמיוננו הופיעה המפלצת האיומה ששמה - טאנק. ידענו שמחר-מחרתיים נצא ללחום במפלצת זו. כולנו פחדנו מפניה. ובדרכנו נסינו להטביע פחד זה בים של הלצות. סיפרו שכל הלוכד טאנק יזכה לשבועיים של חופשה. כל אחד ישב והמציא שיטה משלו. שלום כהן רצה לקפוץ על הטאנק מאחור ולהטיל רימון-יד לתוכו. לעומת זאת סבר יאנק לבקוביץ שהדרך הנוחה ביותר היא להשתמש בבקבוק-מולוטוב. במשך שעות רצופות התווכחנו על נושא זה. ההלצה הסטנדרטית היתה, שלמען חופשה של שבועים כדאי להוציא מכלל שימוש חיל טאנקים שלם.
אך מאחרי הלצות אלו עמדה המציאות האכזרית - לא היה בידנו כל נשק ללחום בטור הטאנקים שעלה על תל-אביב, פרט לבקבוקי-מולוטוב ופיאטים בודדים.
*
בערב ה-29 במאי בא ירחמיאל פינגרמן, הג׳ינג׳י שקיבל לידיו את המחלקה