הפקודה היא: לסיים את הפעולה ולחזור בכל מחיר לפני שלוש בבוקר, שעה שהתותחים שלנו יתחילו להפציץ את המצרים. בשעה שתיים קרובים אנחנו מרחק של פחות מחצי קילומטר למחנה האויב אך מכוון צפון-מערב. כדי להגיע אל המקום שנועד להתקפה עלינו ללכת עוד שעה לפחות.
אין זמן. אחרנו את המועד ועלינו להיסוג. אנחנו חוזרים כלעומת שבאנו. האויב עודו יורה במלוא עצמת האש שלו. בשעה שאנחנו חוזרים אל עמדת המקלעים שלנו ניתך עלינו צרור ,,תועה״ של מקלע. הכדורים עוברים בינינו. אחד מהם מוציא גבעול מפיו של שלום. הוא אוחז בראשו ונדמה לנו לרגע שהוא נפצע.
כשאנחנו מגיעים לבסיס כבר רועמים התותחים שלנו ושלהם. אנחנו עייפים מכדי שנשים לב לכך. אנו עולים ישר על המכוניות וחוזרים לחברינו שנשארו ליד העמדות. מבלי לאכול ומבלי להקפיד על סדר הכיתות לוקח כל אחד שמיכה ונרדם מתחת לעץ הראשון...
במשך היום החליפו אותנו בשוחות שליד גדרה. חזרנו לשעות מעטות למחנה. שם הודיעו לנו כי אותו ערב תתחיל האופנסיבה הגדולה שלנו, ההתקפה הגדולה ביותר שהשתתפנו בה עד אז. בשבילנו היה זה האות להכנס למיטה ולמשוך את השמיכה מעל לראש. לפחות נצא לפעולה גרנדיוזית זו אחרי שינה הגונה...
1 ביוני, 1945. מחנה הגדוד.
ירדנו מן האוטובוסים ליד גן-יבנה. בשדה הרחב מתאסף הכוח שיתקיף הלילה בעורף האויב - פלוגה א', פלוגה ב׳, הפלוגה המסייעת של גדודנו ופלוגה אחת בפיקודו של יוש.
ברגע האחרון הופיעו כאן באורח פלא גם דב פייט ואפרים מקובסקי, שני מם-כפים שלחמו אתנו בדיר-מוחיסין, ושהועברו בינתיים ליחידה של טירונים חדשים. את אנשיהם אין שולחים עדיין לקרב. למ ברחו, פשוטו כמשמעו, מיחידותיהם. עריקים מסוג חדש -