ודבר אחד ברור - את התקדמות המצרים בלמנו. הסכנה העיקרית חלפה. וזהו הסיכום הבולט הראשון לקרב על אשדוד.

אחרי הקרב שהינו ימים אחדים במחנה. כדי להתארגן מהדש לפעולה. חופשה לא ניתנה לנו. אך אנו לא היינו זקוקים עוד לאישורים רשמיים. בררנו שאין לנו פעולה ביממה הקרובה, גלינו חור בגדר והסתלקנו ל-24 שעות.

בחזרי למחנה הוזמנתי באדיבות רבה ע״י שני שוטרים גדודיים ללוותם. נסגרו מאחרי דלתות ה״קאלאבוש״.

4 ביוני, 1948. בית סוהר גדודי

אינטרמצו בקאלאבוש.

בספריהם של אסירים לשעבר אתה קורא על הרגע הנורא בו אתה נכנס לתא, והדלת נסגרת מאחוריך בדפיקה...

אני לא הרגשתי כל אימה באותו רגע. כשנכנסתי לקאלאבוש פרצה תרועת-שמחה מפי חברים שקדמו לי, ידידי מאז, שנשלחו הנה על אותה עברה - היעדרות מן המחנה ללא רשות.

מי שרגיל לישון במטה נוחה, מוצעת בסדינים לבנים, לא ימצא את הקאלאבוש מקום הראוי לאהדה. אולם מי ששכב כמונו בכפרים ערבים מלאי פרעושים, עלול לגלות כי הקאלאבוש הוא מקום יפה למדי, בית הבראה ממש.

חברי ה״ותיקים״ יותר מראים לי את מראות בית הסוהר. למעלה,

על הקיר, ישנה כתובת ארוכה - ״פה נמקו אסירי ציון, הרגם יצחק פ., המקלען משה א. והסייר דוד מ., כובשי אל-קובאב, גבורי לאטרון, פורצי הדרך לירושלים, מכתרי הטור המצרי...״

הזמן עובר, אנחנו רעבים. המ. צ. מביא לנו אוכל. אנחנו אוכלים ושותים. מישהו ממציא פירוש חדש לראשי התבות מ. צ.: - מלצרים צבוריים.

אנחנו שוכבים על הגב ומרוצים מן החיים. כשאתה מבקר בתל אביב במשך שעות ספורות אתה חוזר במצב רוח מרומם. רק כשאתה שוהה שם יומיים-שלשה ומספיק לראות את הנעשה שם,

116