״חלש״ אומר פלמ״חניק ג׳ינג׳י בעל שפם של סטלין. ״רואים שהוא לא היה אצלנו״.
״תראו מי מדבר״, מעירה חיילת בעלת אף מחוצף לידו, ״דון-ז׳ואן, שובר לבבות. אולי תהיה נשק-גדודי ?״
הג׳ינג׳י מושך בכתפיו ומטייל לצד השני של האולם.
מכסה הארגז שאני עומד עליו הוא 30 30 x ס״מ. אני עייף מאד ואיני יכול לעמוד במקום. אני מטייל על הארגז, מעין ״במקום-דרוך״.
המם-מם שעל הבמה מסביר לאורי את תפקיד החטיבה. בינתים מגלה המם-מם העומד לידי פרצוף הנראה לו כמוכר. ״אהלן, ינקלה! "איפה היית ?״ ״הלו שרוליק! מה שאלה, התכייפתי בתל-אביב. אני אומר לך, האצ״לניקס...״ המם-מם נוטש את מקומו היקר ומתרחק תוך כדי שיחה...
אין פרוש הדבר שהקהל אינו מקשיב להצגה. להיפך, הוא מקשיב הקשבה יתרה. אלא שהוא פעלתני יותר מדי משיוכל להסתפק בדבר אחד בלבד. וכך משחקים חנה ועמנואל על הבמה, ומשחקים יוסף ואיתן ודני באולם - ואין איש מפריע לרעהו. הרמוניה גמורה, - מחזה מחיי הפלמ״ח...
האורות נדלקים. הפסקה. אך המחזה באולם נמשך ללא הפוגה. הטארזאנים יורדים בחבליהם מן התקרה. בפינה מצטופף הקהל מסביב לרותי, שחרחורת הלבושה חולצה ומכנסים לבנים, המציגה לראוה זוג רגלים הראויות להצגה. היא עומדת על ארגז, והבחורים בעלי הכובעים האוסטרליים הנועזים עומדים לפניה בזה אחר זה ומזכירים את הפגישה הידועה של רומאו ויוליה.
האורות כבים שוב. על הבמה נערכת התקפה רבתי. יש צורך במתנדב לתפקיד מסוכן. ענין של מה בכך - כל אחד באולם הזה היה הולך ברצון...
המולה גדולה ליד החלון. אחד ״הפורצים״ נפל החוצה, ולקח עמו את שמשת החלון. לרגע קם נבהל אורי על הבמה. אחר כך הוא ממשיך בהתקפה שלו.
המחזה מתקרב לקיצו. קשה לאמר שבקהל שורר שקט. מישהו