מטפס על הקירות או זוחל מתחת לתקרה, או מספר צ׳יזבאת או מתעסק עם בת - מה בכך ? הקהל כולו חדור רצון טוב, הוא מעריך את השחקנים שעל הבמה ועוקב, לפי דרכו, אחרי מעשיהם, והענין מענין אותו. ואחרי הכל לא תדרשו מאנשי קרב שישבו בשקט, כקהל ״מסתדרים״ עטורי מדים באולם מוגרבי...
די. אורי מת. אנחנו יוצאים. השעה אחרי אחת בלילה. פה ושם מסתדרים זוגות. אני מטייל לאורך השדרה היפה לקראת מקום החניה שלנו, מרחק רבע שעה. הדרך שקטה, הכוכבים מאירים, ואני בודד בדרכי. מאחורי שוככים קולות התרועה של אנשי הפלמ״ח המחפשים התפרקות אחרי שלש שעות של ״מנוחה״.
לקראתי בא ג׳יפּ. יושב בו שאול, הנהג שלנו, עטור כובע אוסטרלי וחרוזים ערביים. הוא מחפש אותי. לוח הזמנים השתנה - אנחנו כבר יוצאים לפטרול.
הסיורים הרבים שביצענו בימי ההפוגה שימשו לנו אמונים מצוינים. למדנו להשתמש בנשק החדש שלנו - בג׳יפ. למדנו לנצל את יתרוננו, המהירות. למדנו לשמור על עצמותינו ברגעי סכנה. ואם כי רבים מאתנו נפצעו בצורה קלה פחות או יותר בסיורים אלה, היה המחיר כדאי. הנסיון אשר רכשנו הציל את חיינו עם פרוץ הקרבות.
1 ביולי, 1948. מחנה הגדוד.
הג׳יפ הראשון שלנו כבר עבר את המקום, כשהגיעה אלי קריאת האלחוט של ראובן, האלחוטאי של הג׳יפ האחרון:
״הלו נשר שלוש - הלו נשר שלוש - מברק לנשר אחד - אני רואה ערבים בשטח - אני רואה ערבים בשטח - עבור!״ הפקודה היתה לקחת בשבי כל ערבי.
עובדיה רכטמן הפנה את הג׳יפ ודהר חזרה אל המקום. תוך כדי נסיעה כבר שמענו את היריות וראינו שלושה ערבים בורחים בשדה הפתוח.
תאוות הציד אחזה בנו. ירדנו מן הכביש והחילונו לדהור בשדה