הפתוח, כדי לחסום להם את דרך הבריחה. ירוחם, שישב ליד המקלע הקדמי, ירה יריות אחדות ב״בודדת״. אך הערבים המשיכו בריצתם.

המכונה החלה לקפוץ. השדה היה מכוסה צמחים גבוהים שהסתירו את מבנה השטח. לא נשאר לגו אלא לקוות למזל טוב. התפקיד חשוב מאד.

הג׳יפ קופץ כמטורף. אני מחבק את האלחוט ואין לי במה להיאחז. ברגע האחרון אני מספיק עוד להכניס את האנטנה לתוך המכשיר.

קפיצה בגובה. נתקלנו בואדי קטן. אני עולה בגובה של למעלה ממטר, אך חוזר איך שהוא למקומי. המכשיר עודו בזרועותי.

ברגע זה באה המהלומה השניה. איש לא ראה את הואדי. הרגשתי רק זינוק למטה וקפיצה חדה למעלה. אני מקבל חבטה חזקה מלפנים ומועף אחורנית. תוך כדי טיסה אני נתקל בדוב, המקלען השני, המרחף גם הוא באויר. אני נופל על גבי, מרחק שלושה מטרים מן הג׳יפּ שנעצר.

אני קם מן המקום. המוח שלי אינו פועל, אך באופן אינסטינקטיבי אני צועד צעדים מספר כדי לבדוק אם לא נשבר אחד מאברי. הרגלים והידים פועלות בסדר.

ראשי המום. אני הולך אנה ואנה, ללא כל מטרה או מחשבה, כסהרורי. גופי כואב כולו.

במעורפל אני רואה שגם דוב מתהלך כסהרורי. אני רואה משהו אדום, אדום. דם.

אני מתעורר. הוא נפצע. אני מוציא מכיסי את התחבושת האינדיוידואלית וחובש לו את צוארו. יש לו חתך כאילו נשחט.

הוא מקלל אותי. התחבושת מהודקת מדי. אני פותח אותה מחדש.

רק עתה אני רואה שנוזל דם מפני. שריטה קטנה באף. איני נוגע בה.

הרגל כואבת. אני מפשיל את המכנס. שריטה ארוכה, אך לא עמוקה ביותר.

עובדיה וירוחם לא נפצעו.

״להמשיך?״ צועק עובדיה.

״להמשיך!״ משיב ירוחם.

136