במהלומת פטיש על ראשינו. מפעם לפעם מפנה עובדיה את ראשו, כדי לבדוק אם עודנו חיים.
*
במרפאה יושבים החובשים ומסתכלים בשמים. כשאנו מתקרבים הם רואים את תחבושותינו וקופצים ממקומם. אביבה, אשתו של עובדיה, רוחצת את הפצעים ומורחת עליהם משחה.
פתאום אני נזכר במצלמה שלי שהיתה אתי בפעולה. היא לא נשברה. אני רוצה לצלם, אך ירוחם ודב כבר יושבים באמבולנס. אביבה מכניסה גם אותי - ואנו נוסעים לבית החולים.
*
בבית החולים מחכה לנו רופא סימפאתי, מתנדב מאחת הארצות הדוברות אנגלית, ויוכבד, האחות היפה. הם בודקים את דב וירוחם ומכניסים אותם מיד למטה. את פצעי הם רוצים לתפור אחרי ארוחת הצהרים.
אני רעב מאד. האוכל בבית החולים מצוין - תרנגולת צלויה, מרק, תפוחי אדמה, לחם לבן. רק בשביל זה היה כדאי להפצע. אני מחייך לחובש, השואל לשלומי.
מניחים אותי על שולחן הניתוחים ומזריקים לי זריקה כדי להרדים את הכתף. אינני אוהב זריקות - הן מעצבנות אותי כמקדחו של רופא השנים. אך הרופא הסימפאטי מחייך ויוכבד שומרת עלי לבל אעשה ״קונצים״. היא מותחת בקורת על עבודת החובשים הגדודיים שלי. מנהג ציבילי שעבר לצבא - אין רופא אהד תמים דעה עם רעהו על שיטת הריפוי.
הרופא מכניס בי חוט. איני מרגיש דבר, ועל כורחי אני צוחק רעיון מצחיק, שתופרים אותך כבגד בלוי.
ההתרגשות שלי עברה ואני עייף מאד. אני חוזר לבסיס, כשאני לבוש גופיה וחבוש כובעי, הכובע שלא נפרדתי ממנו בכל צרה. אני רוצה לישון, אף כי לא ברור לי כלל על איזה צד אוכל לשכב.
במחנה נפוצו שמועות שכולנו קרובים למות. כשרואים אותי מתהלך על שתים נרגעות הרוחות. כל אחד רוצה לשמוע פרטים -