אט-אט משחירים השמים. נראה שהלילה מעונן. בזה אחר זה נעלמים הכוכבים. גם מן הקאסיאופיאה איני רואה עתה אלא את שני הכוכבים העליונים. הם נמצאים מימיננו.

לפנינו, במרחק, עולה ראקיטה ירוקה של המצרים.

״מה הכיוון ?״ שואל אלברט, בדרך אגב.

״מערבה״, אני עונה.

״טאיב״, ממלמל אלברט. פתאום הוא מתעורר ועוצר את הג׳יפ. ״מה אמרת?״

״אנחנו נוסעים מערבה, כבר עשרים רגע בערך״.

אלברט שותק. לרגע הוא מדליק את הפנס המעומעם ומסתכל במפה. אחר כך הוא מפנה את הג׳יפ אחורה. אנו ממשיכים בדרך - כוון הפוך.

כעבור רבע שעה מתגלה לפנינו דרך-עפר. אלברט נעצר שוב, מדליק את הפנס ומסתכל במפה.

״איפה אנחנו?״ שואל הדאד.

״השד יודע״, עונה אלברט בפשטות. ״אני לא!״

השעה היא שתים לפנות בוקר.

*

לאטנו תופשים אנחנו שתעינו בדרך. אנחנו נמצאים - שמונה בחורים ושני ג׳יפים - אי-שם בדרום הארץ, או בשטח שלנו או בשטח הערבי.

״מה אתה מציע לעשות?״ שואל אשר את אלברט. ״איך אפשר לצאת מכאן בלי מצפן ?״ אשר אשרוב קיבל את חינוכו הצבאי בצבא הבריטי. כוחו באדמיניסטרציה, חולשתו בהתמצאות בשטח. ואילו אלברט מינדלר, הצעיר הרמת-גני שלנו, תכול-עינים ובלונדי, גדל בגדנ״ע. יש לו כשרון טבעי לשדה, ומידה גדושה של שלוות-נפש. ״יש לנו כוכבים״, הוא אומר.

האמת היא שלא שרדו לנו כוכבים רבים. לפנינו שני כוכבים הידועים לי כשייכים לקאסיאופיאה. אולם ראובן הובר, המקלען בג׳יפ השני, בחר דוקא בכוכב אחר, בדיוק בכיוון הפוך. ועם ראובן אין כל טעם להתווכח - הוא עקשן כפרד.

143