״קום !" מישהו מנער אותי.
אני מתעורר. באופק הופיע קו של אור. החברים כבר ערים כולם, הרובים בידיהם. הם הוציאו גם את הרימונים מן הג׳יפים ותלו אותם בחגורותיהם.
הרגש הראשון שלי הוא סיפוק. השחר עלה בדיוק בכוון הנכון לפי הקאסיאופיאה ״שלי״. אך אין נותנים לי ליהנות מן הניצחון. כולם מסתכלים בגוש כהה המתברר באור הגובר והולך. כפר ערבי הוא. במרכזו צריח מוזר של מסגד. אנו מכירים רק כפר אחד בעל צריח כזה - ג׳לאדיה. הוא נמצא בידינו.
אנו מסתכלים, תחילה כמעט בחרדת-קודש, אך אט-אט חוזר אלינו חוש ההומור. פתאום צוחקים כולנו, עד כי זולגות הדמעות מעינינו. איזה מצב מגוחך! בלבנו התכוננו לקרב נואש, לרדיפה דראמאטית, לשבי או לגרוע מזה. והנה אנחנו נמצאים מאתיים מטרים מג׳לאדיה, חצי ק״מ מג׳סיר, בסיסנו.
״נו, עלו כבר!״ מפליט אלברט בין צחוק לצחוק. אנו מרכיבים את המקלעים. צעד קטן הוא מן הגיבורי אל המגוחך...
*
בג׳סיר מסתכלים בנו כבשדים. לעומת פנינו הקורנות נראים פני החברים כאחרי מחלה קשה. הם מצטופפים מסביבנו, קופצים על הג׳יפים, מחבקים ומנשקים אותנו.
לבסוף מופיע אריה. הוא מגמגם, מעוות את פניו, רוצה לומר משהו ואינו יכול.
האלחוטאי מגלה לנו את הסוד. משאבדו עיקבותינו לפני שמונה שעות היו הכל בטוחים שהושמדנו. אריה כבר הודיע על כך למג״ד. משראו פתאום ענן של אבק, ואת הג׳יפים המופיעים מתוכו, לא האמינו למראה עיניהם.
״מילא, אתם בעצמכם לא חשובים״, מסביר אחיה, ״אבל שני הג׳יפים היקרים...״
כולנו צוחקים. המתיחות פגה. אך בלבנו נשאר משהו חם. רגש