המג״ד יורד מן הכביש, ואנחנו אחריו, בדהירה שגעונית. הטאנקים הבחינו בתמרה ובאים לקראתנו. ברגע זה נתונים חיינו בידי עובדיה, הנהג שלנו. אנו מקטינים את עצמנו ככל האפשר. מתכופפים ומצטמקים.
בהתקרבנו אל השער מתיאשים הטאנקים מלהשיגנו. הם עוצרים במרחק של כמאתיים מטר ויורים בנו פגזים מכוונים. הם עוברים בינינו ומעלינו. קשה לפגוע בג׳יפ הנע במלוא מהירותו.
החיילים ליד השער יושבים בשוחותיהם. הם חשדניים מאד. עוברות שניות יקרות עד שהשער נפתח. בינתיים ממשיכים הטאנקים להמטיר פגזים. אנו נכנסים לקבוץ. שם מגלה עובדיה כי בדרך עקצה אותו דבורה.
*
מיד עם בואנו פותח האויב בהרעשה כבדה. התצפית שעל מגדל משטרת עיראק-סואידאן הבחינה בנו.
השוחות מלאות חיילים מכל המינים - אלחוטאים, חובשים, מכונאים, רגמים. הם צועקים לנו להכנס למחפורת. אנו לועגים להם. רגילים אנחנו לשמוע את שריקת הפגזים בשבתנו גלויים על הג׳יפ הנע. גם עתה נשארים אנחנו ליד הג׳יפים, ונשכבים מדי שמענו את שריקתו של פגז מתקרב. זהו מעין ספורט.
הפגזים נופלים בזה אחר זה. מחסן של עץ מתמוטט לעינינו. שורר מסביב הריח האופיני לשדה קרב - ריח מעורב של אבק-שרפה, גופות אדם, עצים בוערים ופגרי חיות.
חייל פצוע עובר על פנינו: זרועו השמאלית שותתת דם. הוא מחזיק בה בידו הימנית. עיניו פקוחות לרווחה. הוא שותק ורץ אל תחנת האיסוף.
אנחנו נכנסים לשוחה.
*
״אנשי הג׳יפים, החוצה !"
דוד שני, הסמג״ד, ואריה סגל, מפקד הפלוגה המסייעת, עומדים ליד הג׳יפים. עלינו להעביר מיד מכונת-יריה ותחמושת למשלט עיבדיס.