*
האלחוטאי מודיע למפקד שנשלחה פלוגה אחרת להחליפו. המפקד אינו מגיב. אין הוא מסוגל עוד להרגיש שמחה.
ראובן ואני מחליטים שהגיעה שעתנו לחזור לפלוגה. אנחנו מעוררים את דוד מתדהמתו וקופצים אחורה, לתוך ואדי עמוק ברכס האחורי.
בואדי שוכבים כשלושים פצועים. רובם פצועים ״קל״ - כדורים או רסיסים ברגלים ובידים. את הפצועים קשה הוציאו מפעם לפעם הג׳יפים שלנו במרוץ המוות שלהם.
רוב הפצועים שוכבים ומסתכלים בשמים. אחדים נאנחים. אחרים מספרים על נסיבות היפצעם. כולם מגואלים בדם.
מישהו מבקש מים. הכד עומד ליד המפקד. ראובן מחכה לשריקת הפגז. מיד עם קול ההתפוצצות הוא קופץ, מביא את הכד וחוזר אל הואדי לפני השריקה הבאה.
כולם צמאים. אנו עוברים מאיש לאיש ומשקים אותם.
*
התגבורת מגיעה - פלוגה אחרת של הגדוד. מאה בחורים בריאים. מי מהם יהיה בריא מחר באותה שעה ? הם יודעים את המצב. ובכל זאת נכנסים הם לשוחות המות.
כל אוטו בא לחוד. האנשים קופצים מיד ונכנסים לעמדות. כעבור דקות אחדות קופצים לתוך הואדי האנשים המוחלפים. כמה נשארו מהם ? פחות משלושים. לפני שתים עשרה שעות באו למשלט. אז היו למעלה ממאה.
אך במשך שתים-עשרה שעות אלו של העשרה ביולי החזיקה עיבדיס מעמד, בשעה שהיקום כולו השתולל מסביב, בשעה שרעד האויר ורקדה האדמה.
*
אנו מעלים פצועים אחדים על טנדר ועולים עליו בעצמנו. בין רגלי שוכב מישהו. אני מסתכל בפניו. הוא מת.
העינים הקפואות מביטות בי - עיניו של מגן עיבדיס, הוא לא