14 ביולי. 1948. שוחה בסואפיר.
השעה עשרים-ושלוש-ארבעים וחמש, רבע שעה לפני שעת האפס. הלילה חשוך מאין כמוהו.
הג׳יפים גולשים באפלה. מפעם לפעם מתנשאות ראקיטות צבעוניות מעל לכפר ומסמנות לנו את מטרתנו. לפנינו פרשת דרכים. אנו נוסעים ימינה. כעבור דקות מספר מתברר לנו שתעינו - זוהי הדרך המובילה לכפר עיבדיס. ובכן - חזרה.
לפנינו גוש שחור. המקלעים מוכנים ביד. לא, אין זה אלא בית בודד ונטוש.
אחיה, המם-מם, הנוהג בג׳יפ הראשון, יורד מן השביל. ללא פקודה מיוחדת מתפרסים הג׳יפים. זוהי פעולה שיגרתית לחלוטין ״מכת אש ממושכת מטווח קרוב״.
אני יושי לבדי מאחור. נוהג שאול. לידו יושב חיים, רב-הסמלים.
זוהי פעולתו הראשונה על גבי ג׳יפּ. האבדות אמש היו גדולות מדי, ועתה יושבים על רוב הג׳יפים חברים שטרם התרגלו לסוג-לחימה זה.
הגענו לטווח של מאתיים מטר מן הכפר. מסביב שקט גמור. רק קולו החדגוני של הקשר, הדומה להמיית גלים רחוקים, מתחרה בצרצרים. לפתע נפסק גם קול זה.
מה קרה ? כרגיל, אין קשר עם המטה. קרה משהו למכשיר. פתאום מתחיל החלל לחיות. מכונות-יריה ומקלעים מטרטרים. הכפר מואר בשלל הצבעים של הראקיטות. לכל הרוחות, חיל-הרגלים התקיף מבלי לחכות לנו. אחרנו מפאת תעייתנו בדרך.
שווק, היושב בג׳יפ של אחיה, פותח באש. מיד נכנסים כולנו לתזמורת. המקלע רועד בידים, וכתפי נלחצת אליו בכל כוחה. למדנו שזוהי הדרך היחידה למניעת מעצורים בלתי-נעימים בשעת פעולה.
שרשרת אחת. שתי שרשרות. הג׳יפ של אחיה מפסיק את האש ומתחיל לנוע. אנו נעים אחריו, כמאתיים מטר. כעבור שניה שורקים הפגזים בעמדתנו הקודמת. להב-הלוע של המקלעים נראה יפה בלילה.