״שמאלה !" ״אחורה!״ ״יותר מהר !"
שיכרון של מהירות אוחז בנו. המקלע שלי נעצר, תרמיל נתקע בקנה. אני מוציא אותו בפגיוני. הסרטים התרוקנו. אני טוען אותם בתנועות קדחתניות.
אט-אט שוככים הקולות בכפר. האם גמר חיל-הרגלים את תפקידו ? קוצר מחליט לחזור למטה ולהוודע פרטים על מהלך הפעולה. ימח שמו של האלחוט המטונף.
*
במטה ששון ושמחה. זה עתה הודיע אשר, מפקד פלוגה א'.
כי כבש את מרבית הכפר. ששה נושאי-ברנים ורכב אחר נפלו לידו. מכיון שלפי הפקודה עליו לפנות את בית-עפא לפני עלות השחר הוא מבקש לשלוח את השועלים להוציא את השלל.
מצרפים אלינו מכונית-משא, נהוגה בידי צבי מלינוביצר, התינוק הארוך שלנו. הפעם נכנם לכפר בדרך-המלך מנגבה.
אני מסתכל בשעון - השעה שלוש. יהיה לנו די זמן להשלים את המלאכה. נגבה נשארת מאחורינו. אני מבסוט. הרי זו פעולה אידיאלית - מכת אש, הסתערות, כיבוש, הכל ללא תקלות מיותרות. אני מוציא את הסרט מתוך המקלע, שם את רגלי על הספסל שממול (קוצר עבר בינתיים לג׳יפ אחר) ונהנה מן החיים. איזה מפנה עוד שלשום היתה סכנה להתמוטטות החזית כולה, ועתה נכנסים אנחנו לבית-עפא בכניסה הראשית, כמו לחתונה ממש. הנה כבר הבתים הראשונים...
זמזום חד. ראקיטה אדומה עולה השמימה ויורדת בינינו. מסביבנו אור יום. ובאותו רגע מתמלא החלל שריקות, זמזומים, כדורים נותבים ופגזים ירוקים.
אין זמן לחשוב. אי-אפשר להסתובב. קוצר דוהר ישר לתוך הכפר. כולנו אחריו.
לפנינו מעין רחבה מוקפת בתים. אנחנו נכנסים לתוכה. מסביב יורים עלינו. אי אפשר להבחין מאיזה כוון באים הכדורים. נדמה שהם מזמזמים מכל העברים.