אני מבולבל. מה קרה? האם שכחו להודיע לחברינו על בואנו ? האם הם חושבים אותנו למצרים ?

קולו הצלול של קוצר מהדהד בחלל ״שמשון-דלילה״ הללו ממשיכים לירות. שמא שכחו את הסיסמא ? עתה צועקים כולנו. ״ש-מ-ש-ו-ן... ד-ל-י-ל-ה״. טרטור המקלעים גובר והולך.

אנחנו קופצים מן הג׳יפים ונצמדים לקירות הבתים. כולנו מהוממים לחלוטין. יש משהו בלתי-צפוי, בלתי-מובן בכל הענין הזה. האם השתגעו חברינו ?

(אח״כ נודע לנו כי הקשר בין הרגלים, שכבשו את הכפר, ובין המטה נפסק. הם לא ידעו על בואנו, ויצאו לפני שהספקנו להגיע).

פתאום אני רואה את קוצר מטייל במטר הכדורים. ״לשכב !״ הוא צועק לכולנו. הוא מטפס על אחד הבתים. לפתע מאיר בידו פנס. האם השתגע גם הוא ? כל האש מתרכזת עליו. אך הוא כבר ירד ושכב על הארץ. ואז אני רואה מה היתה מטרתו. ג׳יפ אחד נתקע בחוץ, בתעלה. תמרון-ההסחה מאפשר לו לדהור לתוך הכפר ולהצטרף אלינו.

מכונת-יריה כבדה מתחילה לתקתק. לחברינו לא היתה מכונה. אין ספק - קרה משהו מסתורי. חברינו פינו את המקום. אנו נמצאים בלבו של הכפר התפוס ע״י האויב.

לבי הולם בכוח. ראשי חדל מלפעול. בפעם הראשונה, מזה חדשים רבים, משתלט עלי הפחד, פחד פשוט, עיוור, פרימיטיבי.

מה לעשות ? אם נישאר כאן עד עלות השחר נושמד. אין ספק שנשקו של האויב מכוון לכביש בו נכנסנו לכפר הארור. מנין יורה האויב ? מה המצב ? איש אינו יודע. מה לעשות ? איש אינו יודע. כולנו איבדנו את העשתונות.

דרושה החלטה מהירה.

*

ופתאום נשמע קול שקט, צלול, תקיף - קולו של קוצר.

״צוות מספר אחד - לעלות על הג׳יפ - סעו ישר לנגבה -

ק ד י מ ה ד

169