תחנת-האיסוף הגדודית השתכנה באחד הבונקרים מגבה. בן-ציון ורפאל, החובשים הגדודיים, מחכים לנו. אנו מוסרים את הפצוע לידיהם. ועתה עלינו לחזור, אל תוך הלילה, אל תוך האש. דרוש מאמץ של רצון.
שוב ההמתנה המעצבנת. אך הפעם אין היא נמשכת זמן רב. המערכה כבדה, ורבים הפצועים. יש והם באים בעצמם, צולעים ונשענים על רובה, ויש והם נישאים ע״י חברים על גבי אלונקות ושמיכות.
הג׳יפ הופך אוטובוס - נוסע וחוזר, נוסע וחוזר. מענין כיצד התפקיד משכיח את הסכנה - איש מאתנו אינו חושב אפילו להרכין את הראש או להתכופף. כל רגע יכול לעלות בחיי אדם.
אחד הפצועים מסרב לנסוע בג׳יפ. נשארו פצועים קשה יותר,
הוא אומר בקול חלוש, קחו אותם קודם. אני אגיע ברגל...
אנו משכיבים את הפצועים בשדה עד הגיע תורם לנסוע. הם משוחחים ביניהם בקול נמוך. ״מה קרה לאפרים ?" ״נפצע על ידי. קיבל צרור ברגל...״
יוסף ואני מעמיסים שמונה פצועים על הג׳יפ וחוזרים לנגבה. שם דורשים אנחנו תגבורת. מבטיחים לנו שהמשורינים של הפלוגה יצטרפו אלינו בשדה.
בינתיים יצאו בנימין פרידמן ויעקב ווילישקובסקי לואדי שליד הכפר. שם שוכבים עוד עשרות פצועים. יש להעבירם אל השביל.
סוף-סוף מופיעים המשורינים. אנו ממלאים אותם פצועים. את ההרוגים משכיבים אנחנו בתחתית המכוניות.
השעה ארבע בבוקר. האש שוככת. נראה שהפעולה עומדת להסתיים.
אך אנחנו עודנו עסוקים. אסור שישאר אף פצוע אחד בשדה. אנחנו אחראים לכך. ומנוי וגמור אתנו למלא תפקיד זה בכל מחיר.
הנסיעה האחרונה. בג׳יפ שני פצועים קשה. הם נאנחים עם כל קפיצה. אך בכביש רבים המכתשים - הוא הופגז במשך כל הלילה. פלא הוא שהג׳יפ לא נפגע.
אנחנו שבורים ורצוצים. ראינו דם, יותר מדי דם, יותר מדי כאב,