*
4 ביוני 1948. מכל עבריו של מרחב הדרום באות יחידות-לוחמים ומתרכזות בגן-יבנה ובביצרון, מול הריכוז המצרי. הלילה יהלמו מהלומה גדולה בריכוזי המצרים באישדוד.
המפקד אינו נח בלילה זה. הוא יודע, שעשה מעשה נועז. הוא הפקיר שטחים גדולים ללא הגנה מספקת, כדי לאפשר ריכוז זה של לוחמים. הוא יודע, שהמצרים ירכזו שלוש או חמש מכונות יריה כבדות נגד כל מיקלע קל שבידי אנשיו. הוא יודע גם זה, שמנגנון הקשר עדיין אינו מתאים לפעולה כה גדולה של חמשה גדודים, שלמעשה לא יהיה כל קשר בין היחידות, ושלא תהא אפשרות לתאם את פעולותיהן מן הרגע שיכנסו לקרב.
אך הוא יודע גם זה, שאין ברירה. שיש להתקיף, דוקא מפני שאין כוח להגן. כלל הסותר את כל חוקיה של תורת המלחמה, ושהוא נכון בכל זאת - אם אין לך כוח לעמוד בפני התקפת האויב - התקף אתה, הלום בו, הטרד אותו, הטעה אותו, אל תתן לו אפשרות לערוך את כוחותיו ולהכין התקפה מצדו. זהו כלל העולה ביוקר. אך רק הוא בלבד מסוגל להציל את הדרום, את תל-אביב.
אט-אט מגיעות הידיעות הראשונות. הפעולה נכשלה. ההתקפה נהדפה בכל המקומות. האבדות רבות, רבות מאד, אך דבר אחד ברור: האויב נתרשם מעצמת המכה. הוא לא יזוז ממקומו בנקל.
*
עתה מתחילה ההיאבקות, התגוששות רוחנית בין שני המפקדים. הזירה - שיפלת החוף. במטה שליד רחובות נינעצות במפה עינים תכולות-אפורות, מחשבות, מתכננות. באחד הבתים במג׳דל ננעצות באותה מפה עינים אחרות, חומות - עיניו של מפקד הדיוויזיה המצרית.
כיצד מונעים מהאויב פריצה צפונה, לעבר תל-אביב, כשאין כוח לעמוד בפני שריוניו, מטוסיו ותותחיו? יש לערער את שווי-המשקל הנפשי שלו. כיצד עושים זאת ? יש לאיים על העורף, על דרך-האספקה שלו.