המצרי מגביר את כוחו עוד יותר. הוא מתייאש מלהבקיע את החזית בקטע אישדוד, ומוריד את כוחו העיקרי דרומה. שם הוא מתכונן להתקפה מכרעת.
המפקד העברי סוקר את כוחותיו. הוא יודע, שצפויה לו התמודדות שתעמיד בצל את כל קרבות האתמול. הוא יודע, ששוב לא תהיה לו ראֶזרבה, ששוב לא יוכל להטיל על כף המאזנים אלא אותם הגדודים המבותקים של חיל הרגלים, בתוספת תותחים מעטים ומיושנים. לא יהיו לו מטוסים. לא יהיו לו טאנקים.
הוא מסיק את המסקנה מיום אישדוד, ומכונן ״מטה קרבי״, שיכול להשפיע על תנועת היחידות גם בשדה-הקרב, לתאם את הפעולות, לפקד בכל השלבים.
הפלוגות מתאמנות. העמדות מתבצרות. הכל מצפים לקול היריה הראשונה.
*
והנה באה מכה מצד לא צפוי. מגיעות ידיעות, שאחדים מן האזרחים במרחב הדרום מתכוננים לנטוש את כפריהם.
במרחב אין אשליות. אנשי גן-יבנה, באר-טוביה ונגבה יודעים את המצב לאמתו. הם יודעים, שבקרב על גבעה 69 ניצח הטאנק את האדם. הם יודעים, שהכוח שהופקד על בתיהם קטן מאד. הם יודעים גם זה, שאין ראֶזרבה לכוח זה. הלוחמים המעטים בעמדות יצטרכו להחזיק מעמד - לבדם.
האזרחים עייפים. מאז הפלישה המצרית עבדו עבודת פרך בביצורים.
יחד עם זה השתדלו לקיים את משקיהם החקלאיים. הצבא לא האכילם ואף החרים חלק ממזונם שלהם. בגן-יבנה נפגעו כמעט כל הבתים מהפצצת התותחים המצריים ממרחק שני קילומטר.
עתה הם יודעים, שמולם עומד אויב עצום, מצויד בכל סוגי הנשק המודאֶרניים.
מפקדי-הישובים המקומיים מבקשים מאת מפקד-החטיבה לבוא ולהשפיע על האוכלוסיה, והוא בא. הוא לא למד את תורת-הצבא מתוך ספרים יבשים. הוא מאמין באדם - בחייל ובאזרח. הוא יודע,