ההתייעצות נגמרה. לבסוף מספר המפקד פרט קטן: אתמול, ביום השלישי לקרב על עיבדיס, ביקרו בחזית נציגי הפיקוד העליון, האלוף יגאל ידין, קצין המיבצעים הארצי וישראל גלילי, סגנו של שר הבטחון. הם ראו את המטה הקרבי בכפר סואפיר, את ההפגזה על עיבדיס, את תצפית התותחים ואת מטה אחד הגדודים. ברגעיהם אלה נולד יחס חדש לחזית הדרום. לא נשארו עוד אשליות ביחס לחומרת המצב. ובשעת הפרידה אמר ישראל גלילי, האדם ששמו נהפך במרוצת השנים שם נרדף ל״הגנה״, את המשפט שיכנס להיסטוריה: ״השורות אצלכם דלילות מאד, אך הרוח ממלאה את הפרצות״.
*
13 ביולי, שעה 6 בערב. פלוגה של חיל רגלים, פלוגה שפעלה במשך 5 לילות רצופים, הפלוגה שעוד אתמול התקיפה את המישלט 105, נערכת להתקפה על בית עפא. החיילים מסיימים את ההכנות האחרונות. הם מרגישים את אשר מרגיש כל חייל לפני התקפה. כל אחד יודע את הסכנות הכרוכות בפעולה. הם יודעים: אפשר שיחזרו ואפשר שלא.
באותה שעה יושבות האמהות בתל-אביב. הן חושבות על בניהן.
הן קראו שקרב עצום נטוש בדרום. הן יודעות, שבניהן הם אי-שם בדרום. לבן רועד ומתפלל ופוחד.
ובאותה שעה, במטה הקרבי שבקרבת החזית, עומדים שני האנשים, שאחריות עצומה זו מוטלת על שכמם - האחד בלונדיני, בעל אף כמקור נשר ועינים תכולות-אפורות, והשני סגנו, שאטאני, חסון ובעל עינים ערניות. הם יודעים את האחריות - האחריות למדינה, שהפקידה אותם במקום זה, והאחריות לאמהות. הם יודעים, כי אנשים חיים הם אשר יבצעו את ההתקפה, שמהם יהרגו ומהם יפצעו. הם מכירים רבים מן האנשים האלה, את פניהם, את שמותיהם.
רגע קל תלוי הכל בפקודתם. הם נותנים את הפקודה - להתקיף. פקודה היסטורית היא, אף כי הפעולה עצמה אינה חשובה ביותר. כי בלילה זה עברה היזמה בחזית הדרום לידים עבריות. עברה ונשארה. חלפה הסכנה למדינת ישראל מצד הצבא הערבי החזק ביותר. חלפה הסכנה לתל-אביב.