פרק חמישי
שני משברים עברנו עד כה בצבא - משבר ראשון בימים הראשונים של מחנה האמונים, ומשבר שני עם צאתנו לקרב הראשון. עתה, בבואנו לחופשה קצרה לתל-אביב אחרי אחד-עשר ימי-קרב איומים, חיכה לנו המשבר השלישי, והקשה ביותר.
נסענו העירה כשלבנו הומה וצוהל נוכח העובדה הבלתי-נתפסת, כי אכן נשארנו בחיים, כי אכן עודנו נושמים וצועדים ברגלינו. עוד היינו תחת רושם מחזות-האימים של עיבדיס ובית-עפא, היחידות המבותקות שאיבדו למעלה ממחצית מספרן, החזית המדולדלת, הרעבה לכוחות-מילואים.
והנח בבואנו העירה ראינו מאות ואלפים צעירים בריאים, שופעים מרץ וכוח, שאינם חולמים כלל לבוא בעקבותינו. ראינו בחורים מבריקים ומצוחצחים, בעלי דרגות לרוב, הממלאים תפקידים ״חשובים״ במשרדים.
במשך חדשים רבים היינו, לכאורה, מנותקים מחיי העורף. באנו לחופשות קצרות, ״חטפנו״ ערב בעיר, וחזרנו לחזית. הוגד לנו כי ״כל העם צבא״, כי האומה כולה לוחמת, כי המחסור האיום בכוח אדם בחזית נובע ממחסור כללי.
והנה ראינו שזאת היתה בדותה. רק חלק של האומה, רק חלק של הנוער,
יצא לקרב. ומאחרי גבם של אלה קם ושגשג ״עורף״, מנגנון עצום, צבאי וציבילי, שפיתח לעצמו סגנון משלו ודפוסי-חיים משלו.
זכרנו כי יצאנו מדי לילה לפעולה, מפני שלא היו רזרבות ליטול מעלינו חלק מן המעמסה. זכרנו את גורלה של פלוגה א׳ שלגו, שחוסלה פעמיים מאותה סיבה.
והנה, בעיר, הסבירו לנו אריסטוקרטים במדים רבי-רושם כי בכל אומד. בעולם נמצאים 7 או 17 או 27 אנשים בעורף על כל חייל בחזית...
רבים מאתנו החלו לשאול את עצמם - מדוע יהיה דוקא הוא האחד כנגד אותם שבעה עשר ? מדוע לא יחליפוהו באחד מבין שבעה עשר אלה ?
יש שלא עמדו במבחן זה. הם עברו לשרותי העורף, או לחיל-הים, או אף