27 ביולי, 1948. מחנה הגדוד.
מלבד אהבתם את זיוה היתה להם רק תכונה אחת משותפת: שניהם היו לוחמים טובים. ואפילו בתכונתם זאת התבלט אופים השונה. איסר היה טיפוס של חייל הרפתקן, נועז עד כדי קלות דעת ומספר צ׳יזבאת. ואילו מיכאל היה חייל צנוע, חבר שאפשר לסמוך עליו בכל מצב.
במרוצת הזמן למדו שניהם להשלים עם המצב. איסר התרגל לרעיון שבאחד הימים תינשא זיוה מן הסתם למיכאל, ומיכאל הכיר בזכויותיו של איסר.
כשפרצה המלחמה התגייסו שניהם. בשעה שחבריהם המתינו להזדמנות נוחה כדי ״להסתדר״ במשרה נאה בעורף, כבר היו שניהם בחזית וכדרכם, שרתו ביחידות שונות - מיכאל היה חייל באחד מגדודי חיל הרגלים העושים את מלאכתם החיונית בצנע, בלי לזכות לתהילה, ואיסר התגלגל ברבות הימים ליחידת קומנדו אשר מבצעיה הנועזים הרעישו את עולמנו.
רצה גורל המלחמה, שאיסר ומיכאל לא יפגשו בקרב, אף בי פעלו בגזרות שכנות של החזית. ומאחר שבחזית זו אין החופשות ניתנות ביד רחבה, הרי שלא נפגשו גם בעיר, ואיש מהם לא הפריע, איפוא, לרעהו להפגש עם זיוה ולהזמינה לקולנוע.
גם בערב ההוא לא נפגשו לפני הפעולה. הג׳יפים היו צריכים לרתק את האויב מצפון כדי שלא יוכל לרכז את כוחו במערב, שם היה על יחידתו של מיכאל לתקוף ולפרוץ אל מרכז הכפר. שני הכוחות פעלו מבסיסים שונים, ואיסר לא ידע אפילו איזו יחידה של חיל הרגלים תיכנס לפעולה.
הפעולה עמדה מראשיתה בסימן של מזל רע. אור הירח היה בהיר מדי, והאויב היה מבוצר היטב.
הג׳יפים מילאו את שליחותם באמונה. הם התקרבו אל הכפר עד מאה מטרים והמטירו עליו אש. תותחי האויב, שהיו מטווחים מראש,