ההתקפה על עיראק-אל-מאנשיה נכשלה. אך הפעולה לפתיחת הדרך לנגב נמשכה. ישבנו בג׳אלדיה, עסקנו בסיורים שונים, וחכינו לפעולה המכרעת.
מותו של יוחנן עורר אותי לתאר את טיפוסו של החייל השנא את המלחמה, שהוא פאציפיסט בסתר לבו, והמצטיין בכל זאת בקרב.
בחזית למדנו כולנו להעמיד פני ציניקנים וללעוג לאידיאלים. אולם היתה זאת העמדת פנים בלבד. החויה הגדולה של החזית זיקקה את החייל הקרבי, חינכה אותו לאידיאליזם מעשי וזרעה בלבו את מוסר הגרגאריות
29 ביולי, 1948. ג׳אלדיה.
היא ישבה על הג׳יפ, נדנדה בראשה המסולסל והסתכלה בעיניה העליזות. היו לה פני לץ, והתחבשות על רגליה וצוארה עוד הגבירו רושם זה.
פרצנו בצחוק גדול. וכי מי ראה פעם כלבה חבושה כחייל החוזר פצוע מקרבן
אולם עינינו נתקלו בעיני החייל שישב על ידה. נשארנו עומדים בפיות פעורים. היה בהן משהו, בעינים אלה, שהפסיק את צחוקנו באמצעו, הבעה של שנאה ובוז שרדפה אחרינו כשנמלטנו לתוך בית הקפה.
״איזה פרצוף משונה״, אמרתי למנשקה, ״מי זה ?"
מנשקה היה הולך הרכיל הגדול ביותר בין נגבה ובית-דגון. הוא הכיר את הכל. איש לא ידע בדיוק מה היה מקצועו בצבא, אך אם רצינו להיוודע מה קרה ולמי, והיכן נפצע זה או מי הולך עם מי, ידענו שעלינו לפנות רק אליו. הוא היה מעין שרות ידיעות משוכלל למדי.
״מה, אתה לא מכיר את אלי?״ ענה לי מנשקה בתמהון ושמחה. ״הרי לך סיפור נהדר...״
*
טיפוס משונה היה אלי זה. ענק, שגבהו כשני מטרים, רחב כתפים ומגודל שפם. הוא נראה כאחד מאלה היושבים בימי חופשתם בקפה