*

עברו ימים. המלחמה נמשכה. במקום פלחים ערביים לחמה הפלוגה בלגיון הערבי ובצבא מצרים. אלי לא סחב עוד את המגל״ד על גבו, אלא ישב בג׳יפ מאחרי המקלע המותקן בחצובה.

הג׳יפ של אלי, כך הוא נקרא, אף כי פקד עליו שמואל המם-כף, נהפך להיות במרוצת הזמן לשם דבר. שמו נפוץ בכל רחבי החטיבה - המקלע ירק את כדוריו בעמידה ובנסיעה, ומעולם לא החטיא את מטרתו. וככל שגדלה תהילתו של אלי, כן נפלה רוחו.

החבריא רצו ללעוג לרכרוכיותו, ללבו החלש של אלי. אך איש לא העיז לפצות פה. כי לא היה חייל כמוהו בקרב. וכך השלימו עם העובדה שאלי זה שונה מהם ואין טעם להרחיב את הדיבור על כך.

אולם אלי לא היה עוד בודד. היתה לו חברה קטנה. פטמה, הכלבה מדיר-מוסה. מעולם לא יצא בלעדיה לפעולה. היא ישנה על ידו, ועם כל אויב שהרג במקלעו נקשר כאילו חוט מסתורי נוסף בינו לבינה. לא פעם הפתיע אותו חבר כשהוא יושב לצידה ומשוחח אתה בקול נמוך בשפה בלתי מובנת לאוזן האדם.

*

באחד הימים יצא הג׳יפ של אלי לפטרול אלים בכביש העובר את דיר-מוסה. המשימה היתה להכנס בקרב עם האויב, כדי לעמוד על כוחו, ולהסתלק.

כאשר התקרב הג׳יפ בדהרה אל הכפר, ניתכה עליו אש בעצמה בלתי משוערת. הכדור הראשון פגע בגלגל - אפרים הנהג עצר מיד את הג׳יפ בקושי, ושמואל פקד לתפוס עמדה. אלי תפס את המגל״ד, קפץ למטה ובלי להטריח את עצמו להרכיב את הדו-רגל, הרביץ צרור אחרי צרור לעבר בתי הכפר. פטמה קפצה אחריו ונעלמה.

בחיפוי שני המקלעים טיפל אפרים במכונית. הכדורים שרקו מסביבו, אך הוא ידע את המוטל עליו. הוא חלץ את הגלגל הרזרבי שהיה מותקן מאחור, והחליף את הגלגלים.

״היכון לנסיגה״, צעק שמואל, ״עלו על המכונה!״ אלי קפץ אחורה.

211