חוש הביתיות מעורה עמוק בלבו של האדם, והוא צץ לך בנסיבות המוזרות ביותר.
הנה מגיעה יחידה לנקודת היערכות - שדה גדול ונרחב, זרוע עצים. המפקד מקציב מקום לכל כיתה: - מעץ זה ועד העץ ההוא כיתה מס׳ 2, וכן הלאה. החייל מניח את חפציו, מסייר בשטח, מבקר את חבריו - וכבר הוא נמשך ״הביתה״, אל אותו עץ שאינו נבדל במאומה ממאה עצים אחרים. זהו טבעו של האדם.
חייו של החייל הם מאבק בלתי פוסק על משהו הדומה לאוירה ביתית, בתנאים שאינם מאפשרים זאת. האויב הגדול ביותר של האדם הוא אי-הקביעות, שהיא אחד היסודות של חיי הצבא. אתה מקשט את אהלך, מכניס בו את הדברים הקטנים היוצרים אוירה ביתית והנה מתקבלת פקודת התזוזה, אתה מקפל את האהל והחלום נמוג.
יש הנכנעים לגורלם. הם מסתפקים בזה שיש להם מטה משלהם, חפציהם ארוזים בילקוטים לידה, והם מוכנים בכל עת לזוז. אולם יש גם המקדשים מלחמה - מכינים להם חדר נאה, תולים תמונות, ״מארגנים״ מחצלת וכסא, עוברים למקום חדש, ומתחילים בכל המערכה מחדש.
במחנה האמונים לא היה מקום לגילויים אינדיוידואליים. המיטות עמדו בשורות ארוכות, החפצים היו מסודרים לפי שיטה קפדנית על המזרן - וזה היה ביתך. בכל בוקר היה נערך מיפקד בצריף כדי לברר אם לא הפר מישהו, חס ושלום, את הסדר החדגוני. לאוירה ביתית לא היה זכר.
לפני הקרב הראשון הובאנו למחנה היערכות. שכבנו 16 איש ומ.כ. באוהל, והתגעגענו למחנה האמונים. אולם גם זה היה גן-עדן לעומת ״ביתנו״ בקרבות הראשונים של ״נחשון״ ו״מכבי״ - אותם "ביבים״ ארורים שהם רטובים בגשם ומחניקים בשמש, נמוכים מכדי שתוכל לשבת בהם וחמים מכדי שתוכל לשכב. כמה קללנו אותם, את האהלים הקטנים האלה!
אחרי פעולת ״מכבי״ חל שנוי גדול בחיינו - הוקצה לנו בסים קבוע, שממנו יצאנו לקרב ואליו חזרנו עם סיומו. את החפצים אנחנו