אַרְבָּעָה-אַרְבָּעָה אֶל הַקְּרָב הַגּוֹעֵשׁ. מְזַמְזֶמֶת בַּלָּאט הַמְּכוֹנָה. חָדָשׁ הַמִּקְלָע הַיּוֹרֵק אֶת הָאֵשׁ, אַךְ הָאֵשׁ יְשָׁנָה נוֹשָׁנָה.

דרך אגב, זמן רב אחרי כתיבת השיר עלה בי הרהור. הנתן מישהו את דעתו מה חשו אותם שועלים שלפיד היה קשור לזנבם ? ומה היה סופם ? ואנחנו נקראנו "שועלי שמשון״...

פעולת ״גי״ס״ התקרבה לסיומה. הנגב נשאר מנותק. מאות מעטות מאד של לוחמים הגנו עליו. היה צורך חיוני להעביר להם אספקה ותחמושת. מטה החטיבה החליט להטיל משימה מיוהדת זו על הג׳יפים של השועלים. בפעם הראשונה הגענו אל הנגב אשר למענו לחמנו חדשים כה רבים.

4 באוגוסט, 1948. מחנה הגדוד.

שיירה לנגב.

״הוי, כמה שזה נמאס...״ אמר פרדי רגנשטרייף בעצבנות, והניח את קלפיו על הארץ.

הפלוגה חנתה בבית ערבי גדול ובודד, בדרך בואכה ג׳לאדיה, קרוב לכביש קסטינה. עסקנו בסיורים פחותי-ערך ועקבנו אחרי פעולות חיל-הרגלים, אשר ניסה, ללא הצלחה, לנתק חוליה בשרשרת העמדות המצריות בין עיראק-סווידאן ועיראק אל-מנשיה.

הימים היו ארוכים וחסרי מעשה. פעמים אחדות ביום עברו מעלינו אוירוני האויב מבלי לגלותנו. רוב אנשי הג׳יפים היו מסתתרים מאחורי הגפנים, ומשחקים ״פוקר״ על סכומים גדולים, והמפקדים העלימו עין מהפרה זו של פקודות הקבע. קשה להחזיק את אנשי הג׳יפים בבסיס קרבי ללא מעשה.

היתה לו, לפרדי, סיבה מיוחדת לקלל את החיים - זה עתה הפסיד סכום הגון בקלפים. אך למעשה נמאסו החיים על כולנו. התגעגענו לפעולה גדולה שתסיים את תפקידנו, כך שנוכל לצאת לחופשה הגונה של יום-יומיים, אשר לא הספקנו לקבלה בשבועיים מאז

216