במהירות ובקלות התנועה. אך הפעם נהיה מרותקים למכוניות-משא כבדות-תנועה...
בכל זאת מרוממת הפעולה את רוחנו. מעטים יודעים מה דל כוחנו ברגע זה בנגב. בימים הקשים הבאנו את המזון לירושלים הנצורה והרעבה. הפעם נביא את האספקה החיונית לחברים-לוחמים.
משום מה אני נזכר בשיר ישן של אלתרמן, על צעירה בעלת-צמות בצריף, אי שם בנגב, שהיא המכריעה את עתיד הארץ. אם נכנס הלילה לקרב ולא נוכל לחזור באותה דרך נישאר זמן מה בנגב. יתכן ונראה את הצעירה בעלת הצמות השחורות.
ג׳סיר וגת נשארות מאחורינו. אחיה, מפקד המחלקה שלנו, צבר חמוד מחולון, נוהג בעצמו. אני יושב לידו, כמקלען קדמי. מאחורינו יושב משה קימפינסקי, האלחוטאי שלנו, כשידו האחת במקלע והשניה בפיית האלחוט. בתחתית הג׳יפּ מתגוללים זבילים׳ ארגזי תחמושת, כובעי פלדה ומפות, באותו אי-סדר מיוחד ויעיל שהתרגלנו אליו.
*
דמות שחורה מופיעה מתוך החשכה ומאותתת בפנס. שוטר גדודי.
יש משהו מן המצחיק במציאותו של שוטר צבאי כה קרוב לחזית.
אני מעיף מבט בסביבה ובשמים. אנו נמצאים מדרום לזייטא, מרחק של כ-2 ק״מ מן הכביש המצרי. כאן עלינו לחכות למפגש עם מכוניות-המשא.
הג׳יפים יורדים מן הדרך ומסתדרים בשורה בשטח, לסי מקומם בשיירה.
אנחנו יורדים מן המכונות. כאילו מעצמו מסתדר כעין מעגל ליד אחד הג׳יפים. תחילה אנחנו לוחשים, אח״כ אנחנו מדברים, ופתאום פורצת השירה - שירה צעקנית במקצת, שירד. ללא הרמוניה. לראשונה השירים הישנים מראשית המלחמה, אך לאט לאט הם מפנים מקום לשירים חדשים - רומבה מקסיקנית, טאנגו צרפתי, פזמון-חיילים גרמני, שצליליו מוזרים בפי הצברים האלה.
אני מסתכל בפנים, הנראים במטושטש מבעד לחשכה. הם דומים לחבורה של שודדי-ים, פרועים, חבושים כובעים משונים ומעוכים