פלמ״חניקים רומזים לנו לעבור. משני הצדדים ישנה חסימה. זוהי דרישת השלום האחרונה. מכאן אנו עומדים ברשות עצמנו.

*

המתיחות גוברת. אם יקרה משהו הריהו יקרה כאן. זוהי ארץ אויבת.

שום דבר אינו קורה. בעיראק-אל-מנשיה, מרחק של פחות מק״מ, משתעשעים עדיין המצרים בראקיטות האדומות שלהם.

לפתע, בלי אזהרה מוקדמת, התפוצצות אדירה לפנינו. המחשבה הראשונה - פגז. באופן אינסטינקטיבי אני זורק את כובעי וחובש את כובע הפלדה. המקלע מוכן. היכן האויב ז

מסביב שקט. אך השיירה עומדת.

כעבור כמה דקות פגה סבלנותנו. חייבים אנחנו לראות מה קרה.

אחיה יורד מן הדרך ונע קדימה לאורך השיירה. ליד אחת המכוניות מצטופפים אנשים. אנחנו מתקרבים אליה.

״עמוד! אל תזוז! אל תתנועע!״ צועק לו מישהו. ״אתה נמצא באמצע שדה-מוקשים!״.

הג׳יפּ עומד. איננו זזים. כמה בחורים מחיל-ההנדסה, שצורפו לשיירה, מנקים את השטח.

ובכן, מוקש. מה משונים החיים. לפחות ארבעה ג׳יפים ועשר מכוניות משא כבדות עברו באותו מקום. ודוקא מכונית זו עלתה ונפגעה. זוהי המלחמה.

״מישהו נפגע ?״

״שנים נהרגו״.

השטח נוקה. אחיה יורד להתיעץ עם המפקד. אני יורד וניגש למכונית. השנים מועברים לאמבולנס הנמצא באמצע השיירה. אחד מהם ישב על הכנף כדי להורות לנהג את הדרך. הוא רוסק.

״הי, חבר! אתה יכול לעזור רגע ?״ מפקד אנשי ההנדסה מתקרב אלי.

״תפאדל!״

223