דומה, אך לא תאריך ימים. אנחנו נחזור, והנגב ישאר מנותק. מתי ניפגש פגישת-אמת ?
*
בינתים פרץ אצלנו וויכוח. ההחלטה קשה - הלחזור מיד או לאו ? שנים מתוך שמונת הג׳יפים יצאו מכלל שימוש, ונגררים בשרשרת. השעה ארבע בבוקר, ונותרו רק שעה וחצי עד לעלות השחר. יתכן שהאויב גילה את המכונית הממוקשת, או קיבל ידיעה ממחנה הבדואים, ושם לנו מארב.
אולם מאידך, אם לא נחזור מיד, לא נוכל לחזור בכלל באותה דרך. נצטרך לבקש דרך אחרת מבעד לקווי המצרים. מי יודע כמה זמן נצטרך לרבוץ בנגב ? ובינתיים ייעלם החופש שלנו.
שואלים את הבסיס. שם מוסרים את ההחלטה לאליעזר. אליעזר הוא איש-הגנה, ובמקרים כאלה הוא מתיעץ עם כולנו. נוצרים שני פלגים. אני טוען בתוקף לחזרה מידית. יהיה זה מעשה נועז, אך דוקא משום כך יש לו כל הסיכויים להצליח. דעה זו מנצחת.
אנו מודיעים על כך לבסיס. שם מוסרים לנו שאנשי הפלמ״ח מצפון לכביש כבר קיבלו רשות לפנות את משלטיהם.
איננו מהססים עוד. עתה כל שניה עלולה להכריע. אנו נוסעים.
*
הפעם אנו נהנים מן הנסיעה. השתחררנו ממכוניות-המשא הזחלניות, ואנו מתקדמים במלוא הקיטור. מדי פעם, כשראובן מאיט את מהירותנו, הוא מקפיץ את הג׳יפ שלנו. אברי גופנו נהפכו כבר לדיסה. אנו צוחקים ומגדפים.
פתאום נעצר אליעזר. טעינו בדרך. לעזאזל. אנחנו חוזרים על עקבותינו ומוצאים את סימני הגלגלים מקודם. במדבר שומם זה אפשר לטעות בנקל. אני מסתכל בשעון - 50 דקות לפני עלות השחר.
״מאירקה״ דוידסון, קצין המבצעים החטיבתי עודו יושב ליד האלחוט. נראה שמטה החטיבה לא ישן הלילה. הוא מאיץ בנו. רק אח״כ נודע לנו שהמ. פ., המג״ד, מפקד החטיבה ומטהו לא זזו מן המכשיר עד לרגע האחרון.