אנחנו עוברים בדהירה ליד מחנה הבדואים. מאומה אינו קורה. הלאה. הנה גוש שחור באפלה. המכונה הממוקשת. אנו עוקפים אותה שוב בסיבוב גדול. היינו רוצים לחבל בה עתה. אך אין זמן. תיפול לידי המצרים.
סוף-סוף מופיע הכביש. גם כאן אין מארב. למזלנו אין המצרים אוהבים לעזוב את עמדותיהם הבטוחות בלילה. תכונה משונה של צבא שמבחינות אחרות אינו כלל וכלל מן הרעים.
פס-הכסף הראשון מבצבץ באופק. הנה שתי המכוניות שנעצרו בדרך. לחבל בהן? לא כדאי. יתכן שתהא עוד שהות להוציאן בעזרת משוריינים. אנחנו עולים ומורידים את אשר אפשר להוריד, עד כי הג׳יפים דומים לחנויות של גלנטריה׳ וקשה להגיע אפילו אל המקלעים. אך אין דבר, כמעט ובטוחים אנחנו כאן מאפתעות.
עם אור היום נמצאים אנחנו שוב ליד זייטא. אנו מסתכלים זה בזה - וצוחקים. כולנו דומים לטוחנים שנפלו לתוך ערמה של קמח. אבק-הנגב הדקיק כיסה את הכל, אנשים, מקלעים, ג׳יפים.
השירה בוקעת מפינו. המתיחות פגה, ובמקומה באה עליזות מוגזמת, היסטרית במקצת. בהתקרבנו לגת רואים אנחנו את הג׳יפ של המ. ס. ממתין לנו. יודעים אנחנו את אשר הוא מרגיש ברגע זה - מעט גאווה והרבה שמחה על שפלוגתנו חזרה ללא אבדות.
השירה פוסקת ובמקומה נשמעת במרחב קריאת-הקרב של ה״שועלים״ - חיקוי משונה ופראי של קול השועלים בטבע ״הי-הי-הי-היייייי! היי-היי-היי-היייייי!״
בחזרנו מן הנגב קיבלתי חופשה של 24 שעות כדי להודיע לקרוביו של יוחנן זילברמן על מותו. לא היה זה תפקיד נעים.
זו הפעם הראשונה באתי במגע ישיר עם קרוביו של אחד החללים. המגע זעזע אותי. ובפעם הראשונה העמדתי לעצמי את השאלה - כיצד יש להתאבל על חללי המלחמה ? כיצד הייתי רוצה שיתאבלו עלי קרובי וידידי אם אמות מחר י האם בהיסטריה של דמעות או בחתירה לקראת אידיאלים מוסריים מסוימים ?
בהתרגשות רגע כתבתי מעין שיר, שהקדשתיו בלבי ליוחנן.