וְלָכֵן, חֲיִי-נָא, חֲיִי.
חֲיִי אֶת חַיַּיִךְ בְּשֶׁפַע.
רַק אֵי-פַעַם, בְּאוֹתָן הָשָּׁעוֹת,
עֵת יִתְנַגְּנוּ זִכְרוֹנוֹת מִיָּמִים שֶׁהָיוּ
זִכְרִי: -
כִּי הָיִיתִי,
כִּי רָצִיתִי מְאֹד, מְאֹד הֵן רָצִיתִי
לִהְיוֹת בְּסֵדֶר
כְּחַיָּל
וּכְאָדָם.
וְאִם בְּכָל זֹאת רוֹצָה אַתְְּ דָּבָר אַחֲרוֹן,
מֵאוֹתָם הַדְּבָרִים שֶׁאֶפְשָׁר לְהַרְהֵר בָּהֶם לִפְעָמִים:
נַסִּי, חֲבֵרָה, לְחַנֵּךְ בְּנֵי-אָדָם שְׁלֵמִים,
יָפִים, אֲצִילִים וְחָפְשִׁים מִכְּפִי שֶׁהָיִינוּ.
נַסִּי-נָא לִפְעֹל, כְּכָל שֶׁתּוּכְלִי, לְמַעַן
עוֹלָם שֶׁיָּקוּם,
עוֹלָם בּוֹֹ יִדֹּם קוֹל הַקְּרָב,
בּוֹ הַחֹפֶש יוֹלִיד אֶת הַיֹּפִי,
עוֹלָם שֶׁצִּירוֹ הָאָדָם.
פלוגת השועלים לא רבצה במשלטים הקדומניים, אלא פעלה בהתאם לתכונתה המיוחדת. ישבנו ליד מטה הגדוד, יצאנו מדי יום ביומו לסיורים ארוכים לאורך החזית, טהרנו את שטח ההפקר הנרחב מצפון לבית-גוברין, ועסקנו בפעולות חדירה מיוחדות.
השבועיים שבילינו כך היו תקופתנו המאושרת ביותר בצבא. חיינו חיי-חופש מוחלטים, אכלנו לשובע, תפקידינו הקרביים היו קלים. יחד עם שני חברים - שלום כהן וישראל לברטוב - חייתי חיי-קומונה בבית ערבי עלוב שנוקה וסודר על ידינו ושקראנו לו "הארמון״.