החמה, מעשנים מקטרת ומקשיבים להמית הגלים. אין תותחים, אין טאנקים, אין אוירונים. אנחנו בטוחים בחיינו, הכל מסודר.
״היינו יכולים לצאת קבוצה שלמה של חברים״, מוסיף שלום. ״לא דרוש לנו דבר. אם אין אוכל, לא נאכל כמה ימים...״ מילא, כדבר הזה כבר קרה לנו. ״ולא נחליף בגדים, ונישן איפה שנישן״.
״אז הרי נהיה כולנו הרפתקנים״, מזהיר יעקב, ״והדרך בחזרה תהיה קשה עוד יותר״.
״לעזאזל הדרך בחזרה״, אומר שלום, ״אם לא יתנו את המגיע לנו, נקח. סמוך עלינו״.
״רק אם נהיה כולנו מאוחדים״, אומר יעקב.
״וכי ממי נפחד ? מאלה המסתובבים היום בעורף ? נחכה שיטיפו לנו ציונות?״
יעקב עוקב אחרי זבוב. לפתע מצליפה ידו והזבוב נמעך. התמחינו במקצוע זה.
״יש לנו אחריות״, אומר מישהו. ״ננוח קצת, אולי נטייל, ואחר כך נדאג לענינים...״
״מה יש לדבר״, אומר שלום, ״המלחמה לא נגמרה״.
כולנו מתעוררים. איש מאתנו אינו מאמין שהמלחמה נגמרה. החזית קרובה מדי אלינו. ומרחוק אנחנו שומעים מפעם לפעם את יריות המצרים.
״אם נהיה בחיים בסוף המלחמה...״ מסיים יעקב. וכולנו יודעים שה״אם״ הזה מרחף על ראשינו.
דוקא בימי ג׳סיר ״המאושרים״ הרגשנו יותר מאשר בכל תקופה אחרת את זוועות המלחמה. תפקידנו העיקרי היד, למנוע את הסתננותם של האזרחים הערבים לתוך השטח שנכבש על ידינו. ערבים רעבים היו עוברים מדי יום ביומו את שטח ההפקר הנרחב מכיוון בית-גוברין, עג׳ור וזכריה לעבר קוינו בקדמה, תל-א-צפי וכפר-מנחם. הוטל עלינו לשים קץ לתנועה זו...
באחד מסיורינו נתעכבנו במשלט תל-א-צפי, והנה ראינו שני נערים ערביים מהלכים בין אנשי הפלוגה שבמקום ומשרתים אותם. חזיון בלתינפרץ זה נחרת עמוק בלבי שעייף מזוועות. רקמתי מסביבו עלילה וכתבתי את סיפורי הפאציפיסטי ביותר.